על "ילדי החצר הגדולה" של אילנה מושכל ושלי

כשנקודת הפתיחה היא אמא חילונית ואבא דתי, עם סבתא וסבא קומוניסטים מצד אחד וקרובי משפחה במאה שערים מצד שני, פתיחות וסובלנות הם לא רק ערכים רצויים, אלא צו החיים.

 

כילד, גדלתי על הסיפור המקסים אודות החצר הגדולה, שגדלו בה דורות, זה – לצד זה, כאשר הם מעניקים מעצמם למען הסביבה ומקבלים בחזרה. מאוחר יותר, הבנתי שהחצר של אימי, מבלי שאמרה זאת – התבססה על האוטופיה המרקסיסטית שסבתא מרים שיננה שוב ושוב: "כל אחד ייתן כפי יכולתו ויקבל לפי צרכיו".

מתוך כתב היד המקורי "ילדי החצר הגדולה" מאת אילנה מושכל:

"המשפחה האכילה את הפרה, והיא נתנה להם חלב. המשפחה טיפלה בתרנגולות, וקיבלה מהן ביצים. המשפחה טיפלה בְּעצי הפרי וּכְתוֹדה – נתנו להם פירות. המשפחה טיפלה בִּיְרקות הגינה, ובתודה – הם נתנו לה ירקות. בימים ההם לא היה צורך לקנות במכולת, בחנות הירקות או באטליז, כי הכל היה בחצר שליד הבית. ירקות, פירות, פרחים, בעלי חיים, ביצי תרנגולות וחלב פרה. אלה היו ימים בהם גרה כל המשפחה בְּבָית קטן וְחָצֶר – גדולה."

ההתפכּחוּת אצל הוריהן של לנה ודרורה, מרים וּמנחם, סבתי וסבי, באה זמן קצר לאחר שחזרו לפולין וחוו על בשרם את הפער בין החזון למציאות. המשפחה סבלה מאנטישמיות, שם – הם נחשדו כמשת"פים ציונים, דבר שלא נגמר בהערות ארסיות מהסביבה, וכלל גם ביקור של סוכני המשטר בביתם באישון לילה.

מדוע נסעה המשפחה לפולין וכיצד נחלצה משם וחזרה לישראל. מתוך "ילדי החצר הגדולה"

 

החוויה הייחודית הזאת בפולין, איפשרה לסבתא מרים שצברית ממנה לא היתה, תלמידה בביה"ס העברי הראשון "חביב", וחניכת תנועת הנוער, עם אחים ששירתו בפלמ"ח ובהגנה – לחוות זרות – כשחזרה עם בנותיה לארץ ישראל. מי שנחשדו שם כמשת"פים ציוניים – כונו כאן בבוז קומוניסטים, ונחשדו בקרב בני המושבה הוותיקים – כמרגלים, לא פחות.

 

אני זוכר שיחות רבות עם סבתא בעקבות קריסת הקומוניזם במזרח אירופה. היתה לה ביקורת רבה על מה שנעשָה שם, אבל היא האמינה בתוך תוכה בערכי הסוציאליזם. כמי שנולד לתוך דמוקרטיה ישראלית, לא הבנתי אז אילו פינות של חושך חברתי מתקיימות בחסות הדמוקרטיה. לכן, כשאני קורא את השיר "התפכּחוּת" מתוך הספר "בנוף אישי", אני חוזר ברוחי לאותן שיחות, היום – עם מחשבות חדשות שהייתי שמח לחלוק עם סבתא מרים.

התפכחות, מתוך "בנוף אישי" שכתבה אילנה מושכל (אופיר ביכורים)

בסכין מנתחים חדה וּבִרְגִישות רבה, נוגעת אמא ב"ילדי החצר הגדולה", בִּטְראומת הקליטה שחוותה כאן כילדה. היא אגב, אף פעם לא הגדירה את זה כך, אבל די לקרוא כמה שורות מן הספר, כדי להבין כמה קשה היתה החוויה, עד שהביאה אותה ואת אחותה לעזוב את בית הספר החילוני "חביב", לבדן, ללא ידיעת ההורים ולעבור לבית הספר הדתי "סיני", שם – זכו ליחס שונה.

קשיי הקליטה בגן הילדים במושבה ראשון לציון, מתוך "ילדי החצר הגדולה" מאת אילנה מושכל (אופיר ביכורים)

וזה מביא אותי למעבר הנוסף, שעשתה אמא שלי, מְנִקלטת לקולטת, מעולה חדשה למורה קולטת עולים, מרוסיה ומאתיופיה. ביחד עם צבא הקודש של מתנדבות גמל"א, הן עשו הכל, כדי שילדי העולים שהגיעו לכאן בשנים הללו לא יחוו את אשר חוו לנה ודרורה.

תלמידתי היקרה, מתוך "בנוף אישי" מאת אילנה מושכל (אופיר ביכורים)

בסופו של דבר, החצר המשפחתית, החמה, שבה קרובי משפחה וחברים, עטפו בחום את מרים, לנה ודרורה, היא מטפאורה למה שישראל מייצגת בעיני אמא – ההבטחה שהמדינה הזאת חייבת לקיים: איש תחת גפנו ותחת תאנתו, אנטיתזה לסביבה האנטישמית וְלמשטר הטוטליטרי העויין, עם אב שורד שואה שחווה פליטות, עד ליומו האחרון. כמו העולים מאתיופיה, גם לנה הגיעה למולדת הכיסופים, ישראל, וטעמה בדרך מן הדבש ומן העוקץ. בניגוד לרציונל מאחורי מערכון "העולים החדשים" של לול, הספר "ילדי החצר הגדולה" מבקש להעניק מצפן מוסרי לקולטים ועוגן לנקלטים. המסר החיובי בסוף הסיפור, הוא בהשלמת התהליך: כשלנה שנקראה על שמו של לנין הופכת לאילנה, אחת מאותן אילנות שהזכיר דוד בן גוריון במכתב התשובה לאותה נערה מראשון לציון שכתבה לו, זו שחוגגת יום הולדת בסמוך לחג הנטיעות, יום הולדתה של כנסת ישראל.

 

הספר "ילדי החצר הגדולה" יצא לאור בהוצאת "אופיר ביכורים" ומוצע למכירה בכל חנויות הספרים ובאתר ההוצאה לאור.

 

התולעת של השידור הציבורי

אני מתנצל מראש על הדעתנות, אבל הייתי חייב.

קובץ האקסל שנחשף בתחקיר "הארץ" הוא ה"סטקסנט" של תאגיד השידור הישראלי. אלא שבניגוד לגרעין האיראני, החשש הוא שכאן היו מי שהטמיעו את הרשימות השחורות כקודקס בתהליכי קבלת עובדי רשות השידור לתאגיד.

מי שמתייג עובדים במילים "לא להתקרב", "לא לקחת", "רק אם חייבים" אינו רואה בהם בני אדם.

מי שמחפש עיתונאים ומדרג את המועמדים במילים "לא צייתנית", "מתסיס", "דעתן", מעיד בראש ובראשונה על חוסר ההבנה שלו בעיתונות, ועל הרף הנמוך שהוא היה רוצה להציב בפני מי שאמורים לבוא לעבודה כשהם חדורי שליחות ויצירתיים.

הרשימות הללו גרמו לי לחפש את המילה ההופכית להאנשה. החפצה או חפצון, אולי מתחילות לתאר את הלך הרוח שעולה מהתיאורים הללו, אבל לא רק בהיבט הסקסיסטי. קשה להימלט מהתחושה, שיש בתאגיד (שבו אני עובד) מי שנוטה לאבד את ה-ו' במילה עובדים, אין הסבר אחר ליחס הזה שאינו מכבד אותנו כבני אדם, בטח לא כאנשי מקצוע.

כל מי שכתב, קרא, שמר על מחשבו, העביר הלאה את הרשימות השחורות הללו, המתייגות עובדים ובני אדם על פי מוצאם, בנימה סקסיסטית, מחפיצה, מעליבה – נושא באחריות. הנימוק – "לא כתבתי את הרשימות", או – השתמשתי רק "במידע הרלוונטי" אינו מקל עם איש.

אני קורא כל מני תגובות שמאשימות את כותבי התחקיר, עיתונאי "הארץ", בשירות לנתניהו בחיסול התאגיד. מי שעושה זאת, מעיד שוב על עצמו שאינו מבין מה תפקידו של עיתונאי, ולא – הוא לא אמור לשרת אג'נדה או אישים מסויימים, אלא להיות נאמן לאמת. כשעיתונאים מאשימים עיתונאים אחרים משום שהם מפרסמים ביקורת על הארגון שבו הם מאמינים, או אף מועסקים בו, הם מפרקים את היסודות מתחת לעבודתם שלהם.

"אור השמש הוא המטהר הטוב ביותר", אנחנו חוזרים על כך שוב ושוב בקשר למושאי התחקירים שלנו. זה נכון גם במקרה הזה.

מי שחיפש באותם ימים את ה-DNA הפגום בעובדים שסגרו את מקום עבודתם אחרי שנים רבות של מחוייבות אין קץ למשימה – הוא שייצר את הקוד הפגום הזה שהוחדר במהלך יצירתו של הדור הבא של השידור הציבורי.

במהלך העבודה על "חדשות השבוע" אתמול, פגשתי עורך וידאו שאני מאוד מעריך, אשר שמו שורבב לרשימות הללו. מבטו הכבוי וגבו הכפוף, דיברו עוד לפני שנתן ביטוי מילולי לעלבון הצורב שהוא חווה. גם מי מאתנו ששמם לא פורסם בתחקיר, צריך לצאת מתוך הנחה שהוא מופיע ברשימות הללו ויכול רק לנסות לדמיין לאילו תיוגים הוא זכה.

טועה מי שחושב שהבעיה ברשימות השחורות היא רק עלבונות אישיים ולשון הרע, יש פה שיטה פסולה מן השורש שמקומה לא יכירנה בשום מקום עבודה, בוודאי שלא במגזר הציבורי ועוד במערכת עיתונאית.

לכן, מעבר לבקשת המחילה האישית מכל אחד שלשמו נוספו תיוגים מעליבים, עדתיים או סקסיסטיים, חייבת לבוא גם קבלת אחריות אמיתית מצד מי שאיפשרו, באופן פעיל או עקיף, את הסלקציה הזאת.

על הדרך / תמונות מחיי התאגיד

תמונות מחיי התאגיד, שמצלם עורך העל שלומי אורון שעל הדרך מקליק רגעים בתוך העשייה שלנו כאן. לא חותם על התיאור הדרמטי הנלווה, אחרי הכל כולנו עולים אל גרדום השידור שוב ושוב, או כפי שכבר נוכחנו לגלות – לעתים יש חיים אחרי המוות 😉

פרצופה של המדינה

יום שלישי 9.5.17, שבע בערב. אני נערך למהדורת מבט למחר, על האייפד ליידי כבכל הימים האחרונים – ועדת ביטן שדנה בתיקון השמיני לחוק השידור הציבורי (תאגיד החדשות). לפתע, צץ הכנ"ר, פרופ' דוד האן, המפרק הרשמי של רשות השידור ומודיע שכבר מחר יעברו עובדי הרשות שנקלטו בתאגיד ולכן מהדורת מבט האחרונה תשודר הערב. אם היתה זו שליפה של הרגע האחרון, הרי שמדובר ברשלנות פושעת ואני לא מעז לייחס כזו למי שניהל באחריות את השידור הציבורי בשנתיים האחרונות. יש להניח שמדובר במהלך מתוכנן של הודעה מפתיעה וקצרת מועד על הורדת השידורים, פחות משעה למהדורה. מבלי להיכנס לניחושים או פרשנות לרציונל האפשרי, מדובר באטימות בלתי נסבלת כלפי העובדים שהמשיכו לעבוד עד לרגע האחרון ובפגיעה בעיקרון המשכיות השידור שקודש בחוק.

השתיקה המוחלטת שבה התקבלה ההודעה בוועדת ביטן מעלה חשד שנבחרי הציבור, לפחות קצתם, היו בסוד העניינים. זמן קצר לפני כן, כשיו"ר מועצת התאגיד, גיל עומר שאל – אם יגיעו העובדים לאולפני "כאן", מי יקלוט אותם בהיעדר תאגיד חדשות? מי יהיה אחראי? מי יבטח אותם?, התשובה של ח"כ ביטן לשאלות הללו – "תפתרו את זה אחר כך".

המהלך האחרון ניסה למנוע מאתנו להיפרד כראוי מהערוץ הראשון שליווה את מדינת ישראל ב-49 השנים האחרונות ומקול ישראל שמציינת 80 שנה. העלבון הצורב ותחושת הבגידה זעקו מן המרקע הערב, גם למי שלא היה בקומה השלישית ברוממה כשחדר החדשות הפך לחדר הספדים. עובדי הציבור חשו שהמדינה בגדה במי ששירתו אותה בנאמנות עד לרגע האחרון: הפוליטיקאים וההסתדרות שסובבו בכחש, התאגיד שחטא בהתייחסות מכלילה ומפלה כלפי עובדי הרשות והקולגות – שהמתינו עם הסולידריות עד שבוצע ווידוא הריגה.

התנהלות הממשלה הזו וקודמתה בנוגע לשידור הציבורי הופכות את הסאטירה של קישון "פארטצ'יה אהובתי" לבדיחה לא מצחיקה. המציאות עולה על כל דמיון: ממשלת נתניהו בהובלת ארדן ולפיד מקבלת החלטה חסרת תקדים לסגור את רשות השידור ולפתוח תאגיד, תוך פיטורי כל העובדים, רק משום שממשלות קודמות בהן ישבו, כשלו במינוי המנהלים ובפיקוח על ניהול הרשות. מאז, החוק הזה נפתח ונסגר יותר פעמים מבור ספיגה מצחין ברפת. ראש הממשלה שתמך בסגירה ואף עשה שימוש בתשדיר תעמולה שהשווה את עובדי הרשות לחמאס, "חזר בתשובה" והבטיח שיפעל להבריא את רשות השידור. הוא הביע לפתע דאגה למצוקת העובדים, אבל היא הסתכמה בהתעללות נוספת בהנהלת התאגיד ותו – לא.

לו היינו מנהלים את השידור הציבורי, כפי שהשרים והח"כים הובילו את החוק בעניינו – כבר מזמן המסך היה מוחשך וקול ישראל היה מושתק. מי שנכח בדיוני ועדת אלהרר לקבורת רשות השידור, או בדיוני ועדת ביטן לריסון התאגיד, לא יכול שלא להתרשם מהמרכיב הבולט של היעדר תכנון ושליפות מן המותן, לצד הבטחות ללא כיסוי וססמאות ריקות מתוכן וחמור מכל – התעלמות משיקולים מקצועיים ואטימות לעובדה שנחרצים כאן גורלות של מאות בני 40-50 פלוס, להיכנס למעגל האבטלה באמצע חייהם. יו"ר הוועדה ביטן בעצמו הודה היום שסעיף הדאגה לבני הגיל הבעייתי הזה, הוא המחורר ביותר בחוק (כהגדרתו). למעשה, השירות הציבורי הסכים לקלוט מאה בלבד מבני הגיל הזה, בטווח זמן ובתנאים לא ידועים.

מבט אחרון. כאן הסתיימו שידורינו 9.5.17

בפרידה הכואבת הלילה ברוממה, השבתי למי ששאל כיצד האנשים האלה המשיכו לעבוד ולהשקיע את מלוא מרצם וזמנם בשידור הציבורי, אף שלרבים מהם אין לאן ללכת מחר. עובדי הרשות ועיתונאיה, בעיקר הגרעין שנותר בה והמשיך לעבוד, עשה זאת משום שיש לו שלוש תכונות שרוב נבחרי הציבור שלנו הוכיחו שהם חסרים: ערכיות, אחריות וקולגיאליות.

לחבריי היקרים מרשות השידור הקדשתי הערב את השיר "בסוף ביום" של הפזמונאי חתן פרס ישראל ושדרן קול ישראל, אהוד מנור:

בסוף היום בקצה המסלול,

מעברו האחר של ההר התלול,

כשאתה אוסף את השברים,

מה נשאר בעצם? רק כמה חברים.

 

בתוך השחור, בלב הערפל,

בעומקו הדומם של הים האפל,

כשאתה רואה את השקרים,

מה נשאר בעצם? רק כמה חברים.

 

וכשנדמה שאור היום כבר לא ישוב

אתה מבין פתאום מה באמת חשוב

ויש בך רצון ויש לך סיבה

לחשוב כבר על השיר הבא.

בעבורי השיר הבא יחל ביום שני 15 במאי 2017, כשהתאגיד/ים יחל/ו לשדר. ביחד עם חבריי מהרשות, נצטרף לעובדי התאגיד כדי להמשיך ולייצר שידור ציבורי איכותי ועצמאי. אני מקווה כי התאגיד יקלוט רבים וטובים מפורשי הרשות, שיוכלו לתרום עוד רבות.

לפוליטיקאים מהממשלה, מהכנסת (קואליציה ואופוזיציה) ומההסתדרות, אני מקדיש את השיר "פרצופה של המדינה". כמה מאלה שמיהרו להספיד הערב, ואשר קולם לא נשמע לאורך דרך הייסורים שנכפתה עלינו בשלוש השנים האחרונות – יזהו את עצמם בקלות.

פענוח הגנום הרשותי: גזענות בגרוש

הימים הללו, ימי דמדומים ומאבק צודק, ימים של תקוות בצל אכזבות קשות ומצוקה אמיתית שמציבים כל אחד מאתנו במבחן אישי, משפחתי ומקצועי קשה מנשוא. בתנאים הקשים הללו, המשכנו לשדר ולמחות, למחות ולשדר.

לשווא קיווינו שהקולגות יעשו את עבודתם בכנות וייספרו גם את סיפורם של 1000 עובדי רשות השידור אשר מפוטרים מכוח חוק (לראשונה במדינת ישראל ובהסכמת ההסתדרות). עמדתי בהפגנות והבטתי בעינייהם העצובות של חבריי וילדיהם, מאות היו שם. מתברר שזה לא היה שווה אפילו כיתוב תמונה ב"ידיעות אחרונות", גם לא כתבות במהדורות 2 ו-10 (ואני לא סופר דיווחים על ה"משבר הפוליטי"). זמן רב נמנענו כמעט מלטפל בנושא על מרקע הערוץ הראשון, עד שחילחלה ההבנה – שאם לא אנחנו, איש לא יספר את הסיפור הזה.

המשכנו לשדר ולמחות, למחות ולשדר. כתבתו של איתי דודי במבט

מי צריך לראות את זה בכלל?

בטור הביקורת שלה בהארץ, נוטלת לעצמה אריאנה מלמד את תפקיד הצופה הכנועה, שאינה מסתפקת במחט התת-עורית שמחברת אותה לדיווחי החדשות, אלא מושיבה לצדה גם את ילדיה למען יראו וייראו. אם יש מסר חינוכי ראשון במעלה שחשוב להעביר ל"דור המסכים" שהולך וגדל כאן, ילדיי וילדייך אריאנה, הרי הוא שכצרכני תקשורת עלינו להיות ביקורתיים ובררנים.

אם בגיל שש-עשרה, בנך חש מוצף רגשית כשהוא צופה בחדשות, אף שסביר להניח שנחשף לתיעוד רצח השגריר הרוסי בגלריה באנקרה עוד קודם (ברשתות החברתיות, בסמארטפון שלו, ביוטיוב וכדומה), הוא בהחלט יכול להשתמש בשלט כדי לעשות את הבחירה שלו. בעוד שנתיים, הוא יתגייס לצה"ל. בעבורך הוא תמיד יהיה ילד, אבל גילו הכרונולוגי ייאלץ אותו להיחשף למציאות ללא פילטרים.

במבט ובערוץ הראשון בכלל, אנחנו בוחנים בקפידה כל תיעוד מהסוג הזה, "שידור ציבורי מחוייב ברף מחמיר יותר", נוהג לומר בצדק נציב קבילות הציבור שלנו, דדי מרקוביץ'. כמעט מדי יום, עשרות סרטונים נותרים בתיקיית המיחזור שלנו ואינם מגיעים לשידור, זו אינה המטרה – להציג אותם בכל מחיר. לא נראה למשל שלוליות דם, אברי גוף וגופות, אכזריות לשמה שבתיעוד שלה אין כל ערך עיתונאי, ואלה באמת רק כמה דוגמאות מתוך רבות. אנחנו מטשטשים סרטונים כאשר יש ערך בהצגתם אך העין אינה סובלת את תוכנם, או מוותרים עליהם לחלוטין כפי שעשינו עם רבים מסרטוני דאעש למשל.

מה שהופך בעיניי את ההתנקשות בשגריר הרוסי בטורקיה לתיעוד בעל ערך חדשותי ובעל חשיבות ציבורית בשונה מסנאף, הוא המסר שעולה ממנו. לא רק המסר שצועק המתנקש באקסטזה שוב ושוב, באין מפריע בקשר לנקמתו ברוסים על התקיפה בחאלב, אלא הפשטות המזעזעת והכוונה המדוקדקת שעומדים מאחורי הפעולה הזו והופכים אותה מרצח להתנקשות פוליטית. לא מעשה טירוף רגעי, לא דחף לאו בר כיבוש, אלא אג'נדה פוליטית שמשיגה את מטרתה כאשר נשיא טורקיה ממהר לעלות לשידור כעבור זמן קצר ומבהיר בפנים חיוורות – הטרור הזה כוון נגדנו, לא רק כנגד רוסיה.

האם אפשר היה לדווח על ההתנקשות הזאת מבלי להראות את הסרטון הקשה? – כן. באותה מידה, אפשר היה להימנע משידור מתקפת הטרור במגדלי התאומים ותיעוד האזרחים הקופצים משם אל מותם. אפשר היה להימנע משידור תיעוד רצח רה"מ יצחק רבין, ההתנקשות בנשיא קנדי, חיסול הנשיא סאדאת ואחרים. דווקא שידור ההתנקשות בגלריה האלגנטית והלבנה באנקרה, מטלטל ומעורר לדעתי לחשיבה אחרת על המצב העגום בסוריה ומנגד על מעשי יאוש קיצוניים שהדעת אינה סובלת.

ומה אם לא נשדר את התיעוד של עיתונאים כמו צלם סוכנות הידיעות AP, ששודר ברוב תחנות הטלוויזיה ברחבי העולם ובישראל, באתרי האינטרנט וברשתות החברתיות? בני הנוער שואבים היום חלק ניכר מהמידע שלהם על ההתרחשויות בארץ ובעולם מהדיגיטל. אין שום סיבה שנשלח אותם לחפש סרטונים ערוכים ומבויימים ביוטיוב או חדשות פיקטיביות בפייסבוק, כמו אלו ששימשו לחיסולה הפוליטי של הילרי קלינטון בבחירות בארצות הברית.

בחדשות בכלל ובשידור הציבורי בפרט, אנחנו מבטיחים להביא את המידע והתיעוד לאחר בדיקה מדוקדקת ותוך הפעלת שיקול דעת עיתונאי ובכפוף לאמות מידה משפטיות ואתיות. בעבור מקצת הצופים, יתכן שמפעם לפעם, גם הסינון שלנו אינו מספיק, אבל אנחנו איננו בימאי קולנוע או מלהקים בתוכניות ריאליטי. החדשות עשויות מהחומרים שסובבים אותנו ואף שהמציאות אינה קלה לעיכול, לעתים גם לילדים בני ארבעים פלוס, לא נצבע אותה בצבעים אחרים.

#פידחדשות: הפרינט מת, הדיגיטל מחפש את עצמו והעיתונאות?

פייסבוק הולכת ומגבירה את הטמעת תכני החדשות ממערכות עיתונאיות מובילות בתוך הרשת החברתית וגם טוויטר עשתה צעד נוסף בכיוון ושינתה את הגדרתה מרשת חברתית ל"חדשות". על פי מחקרים שפורסמו בעת האחרונה, לא מדובר בשינוי סמנטי או ברצונן של החברות הללו להתרחב. זהו שינוי עמוק שבו הרשתות החברתיות הופכות לרשתות חדשות, על כל המשתמע מכך.

המעבר מפרינט לדיגיטל

בחצי השנה האחרונה, נחתכה העיתונות הכתובה בארצות הברית ביותר ממחצית ובבריטניה בכשליש. ה"אינדיפנדנט" סגר את המהדורה המודפסת, ה"דיילי מייל" מדווח על צניחה של 16 אחוז בהכנסות מפרסום בעיתון המודפס בחצי השנה האחרונה. בארה"ב, "ניו יורק טיימס", מהחשובים בעיתוני העולם, מדווח על הפסדים של 14 מיליון דולר בשל הירידה בפרסום בעיתון המודפס. העליה במספר המנויים בתשלום למהדורה הדיגיטלית, היא נקודת האור של המערכת שהכריזה השנה על מאמץ לארגון מחדש לעידן שאחרי הפרינט. לניו יורק טיימס יש היום 1.4 מיליון מנויים בתשלום למהדורת הדיגיטל בלבד.

אבל זו לא רק העיתונות המודפסת שמפנה את מקומה לדיגיטל, מחקרים חדשים חושפים תמונה רחבה יותר של התחזקות הרשתות החברתיות שהולכות ומבססות את מעמדן כ"ניו מדיה", גם בכל הקשור לחדשות.

62 אחוז צורכים חדשות ברשתות החברתיות

רוב האזרחים הבוגרים בארה"ב מתעדכנים היום בחדשות באמצעות הרשתות החברתיות, אחד מכל חמישה עושה זאת לעתים קרובות. על פי המחקר של מכון Pew, מדובר בעליה משמעותית מ-49 אחוז שהתעדכנו בחדשות ברשתות החברתיות בשנת 2012, ל-62 אחוז ב-2016.

מהמחקר שנערך בפברואר 2016, עולה כי 66 אחוז ממשתמשי פייסבוק נחשפו שם לחדשות, מול 59 אחוז בטוויטר. את החשיפה לחדשות ברשתות החברתיות מובילה Reddit הפופולרית יותר בארה"ב עם 70 אחוז. רוב המשתמשים (64 אחוז) צורכים את החדשות שלהם באמצעות רשת חברתית אחת בלבד, בדרך כלל פייסבוק. כרבע מהנשאלים אמרו שהם צורכים חדשות באמצעות שתי רשתות חברתיות ואילו 10 אחוז בלבד מקבלים את עדכוני החדשות שלהם באמצעות שלוש רשתות חברתיות או יותר.

פייסבוק כרשת חדשות, פופולרית אך סובלת מבעיית אמינות

ומה עם האמינות?

רוב צרכני החדשות ברשתות החברתיות מתייחסים למידע שהם מקבלים שם במידה של ספקנות. דווקא פייסבוק, הרשת החברתית הפופולרית ביותר, גם בין צרכני החדשות, סובלת מרמת אמון נמוכה (12%) לפי המכון לעיתונות אמריקנית. הרשתות יוטיוב, טוויטר וReddit זוכות לרמות אמון גבוהות יותר (בסדר יורד).

אמינות המידע תיקבע בראש ובראשונה, בהתאם לעמדתו של צרכן החדשות ביחס למקור המידע וכן בהתייחס למי ששיתף אותו ברשת החברתית. נמצא כי למספר השיתופים או הלייקים יש השפעה זניחה על האמינות.

מהמחקר עולה כי כמו בעיתונות המסורתית, גם בדיגיטל, הפרמטר החשוב ביותר לצרכני החדשות הוא הפרדה בין דיווח עיתונאי לפרסומות. עם זאת, לשיעור דומה של נשאלים, יותר מ-60 אחוז, היתה חשובה באותה מידה מהירות העליה של האתר או האפליקציה וכן הקריאות שלהם במכשירים סלולריים. המשתתפים במחקר הסבירו שמראה האתר או האפליקציה, משפיע על מידת האמון שלהם גם במידע, באופן דומה לרושם הראשוני שמותירה כריכת ספר.

עוד שינויים בהרגלי הצריכה

כחמישית בלבד מצרכני החדשות ברשתות החברתיות השונות, יתעדכנו גם באמצעות מהדורות החדשות בטלוויזיה וברדיו. 15 אחוז בקירוב יעשו זאת באמצעות העיתונות הכתובה, בעוד שרוב משתמשי הרשתות החברתיות יצרכו חדשות באמצעות אתרי חדשות באינטרנט ואפליקציות. כשליש ממשתמשי פייסבוק ויוטיוב יתעדכנו גם באתרי החדשות ובאפליקציות, וכמחצית ממשתמשי טוויטר, אינסטגרם ולינקדאין.

מיהו צרכן החדשות ברשתות החברתיות?

המחקר של Pew  מגלה כי משתמשי פייסבוק, יוטיוב ואינסטגרם ייתקלו בחדשות תוך כדי הגלישה ברשתות, בעוד שכמחצית ממשתמשי טוויטר, Reddit ולינקדאין מחפשים שם חדשות בכוונת מכוון.

הפילוח הדמוגרפי של צרכני החדשות ברשתות החברתיות לא פחות מעניין: יותר נשים מתעדכנות בחדשות באמצעות פייסבוק וטוויטר, רובן בגיל 30-49. גברים יעדיפו את יוטיוב, לינקדאין, וטוויטר כדי להתעדכן בחדשות, רק 43 אחוז יעשו זאת באמצעות פייסבוק.

 

הפרינט מת והדיגיטל?, מערכת ניו-יורק טיימס

 

הפרינט מת והדיגיטל?

העיתונאי מייקל וולף שכתב בין היתר את הביוגרפיה של איל העיתונות רופרט מרדוק, סבור כי בניגוד לדעה הרווחת שהעתיד נמצא בדיגיטל, גם הוא משול למת, ממש כמו העיתונות הכתובה. חומות התשלום מערערות את יכולתו של גוף תקשורת להחזיק קהל מנויים נרחב ומנגד – מסנני הפרסומות – מחלישים מאוד את המודל הכלכלי המבוסס על פרסום בדיגיטל. קהל הקוראים וקהל המפרסמים שלא החזיקו כלכלית את הפרינט, לא יעשו זאת גם בעבור הדיגיטל.

המצב הזה מביא ארגוני תקשורת ועיתונות כבר היום למכור או לשתף תכנים עיתונאיים מקוריים עם פייסבוק (Instant Articles) וגוגל. הפחד מהשתלטות הענקיות הללו על תחום התוכן העיתונאי, הוליד אפיק חלופי של אתרי המלצות תוכן. מנכ"ל אחת החברות, טאבולה, אדם סינגולדה, מנסה להסביר מה מסוכן למו"לים בשת"פ עם פייסבוק ומדוע הוא מציע פתרון טוב יותר. (עוד פרטים במאמר שמתפרסם באתר אגודת העיתונאים ת"א)

פתרון אחר, מיושם ע"י רשת החדשות VICE שמגייסת מימון במכירת תוכן ממומן, זאת כמובן על חשבון ההפרדה הקדושה בין עיתונות ופרסום. ה"סופרמרקט החדשותי" BuzzFeed מציג גישה מסוכנת יותר שמקדשת טראפיק ומשלבת באופן שאינו שקוף למשתמשים – עירוב בין תוכן עיתונאי לתוכן שיווקי.

הפרינט מת, הדיגיטל מחפש את עצמו, השאלה המטרידה היא – מה יקרה לעיתונאות כמקצוע וכמערכת מוסכמת של ערכים ואתיקה.

זהו סוף החדשות וסוף השידור הציבורי

רק לפני כחצי שנה, חגגו יושב ראש ההסתדרות, אבי ניסנקורן ושר האוצר משה כחלון, "מהפכה חברתית" כהגדרתם, כאשר הבטיחו לקלוט עשרת אלפים עובדי קבלן בשירות הציבורי (בריאות, חינוך ורווחה). שר האוצר אמר אז: "ביומי הראשון אמרתי שזאת עוולה חברתית שהגיע הזמן לצמצם באופן משמעותי". איך קרה שהשניים הללו שהתחבקו בהתרגשות על ההישג הזה אז, מכניסים את עבודת הקבלן לקודש הקודשים – אל לב ליבה של העשייה העיתונאית וזה לא קורה בערוצים המסחריים, אלא דווקא בשידור הציבורי.

טועה מי שמספיד כעת את מהדורת מבט, שאני נמנה על עורכיה בשש השנים האחרונות, מדובר במדרון חלקלק שעלול לדרדר את כל המערכות העיתונאיות בערוצים המרכזיים. ברגע שייושם הרעיון המסוכן וחסר התקדים בתיקון לחוק השידור הישראלי, של מיקור חוץ (Outsourcing), ספקי תוכן חיצוניים בתחום החדשות בערוץ הראשון, אין סיבה שבעלי הרישיון בערוצים המסחריים לא יבקשו להחילו גם שם. בראייה כלכלית צרה, העסקת עובדי קבלן עשויה להיות זולה יותר, עם מחויבות אפסית מצד המעסיק לתנאי שכר וביטחון תעסוקתי.

הצד השני של העסקה כזאת, הוא החלשת העיתונאים והפיכתם לשקופים וחסרי עמוד שדרה. כל אימת שעיתונאי-קבלן כזה יקומם עליו פוליטיקאי או כל מושא תחקיר עיתונאי – יהיה עליו להניח שהוא מסכן באופן הכי מפורש את מטה לחמו. במצב כזה, השידור הציבורי החדש של ישראל חוסם את פיו של כלב השמירה של הדמוקרטיה ומחזיק אותו קצר-קצר. זו הסיבה שהחוק המקורי אסר זאת במפורש וכך גם חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, הקובע כי זכייני הערוצים המסחריים אינם מורשים לרכוש שידורי חדשות מספק חיצוני ומחוייבים להחזיק בחברות חדשות עצמאיות בפיקוח ציבורי. זהו לא רק סוף החדשות אלא סוף השידור הציבורי, אם יאושר התיקון הזה לחוק כלשונו.

הדמוקרטיה נפגעת וחופש העיתונות גם

ברור מי המוטבים המיידיים מאילוף העיתונאים, השאלה היא היכן כל הבלמים בדרך שהיו צריכים לפעול על מנת לשמור על החופש העיתונאי. בסקר TNS ששידרנו השבוע במהדורת מבט בערוץ הראשון השיבו 36 אחוז מהנשאלים כי הדמוקרטיה הישראלית נחלשה בשנת כהונתה הראשונה של הממשלה. רוב הציבור, 58 אחוז, סברו שיש להגביל את כהונת ראש הממשלה לשתי קדנציות בלבד. ללא תלות במיקום על הציר הפוליטי, הציבור חושש מפגיעה בדמוקרטיה, ועיתונאים מוחלשים ומאויימים בעצם מבנה העסקתם, מגבירים את החשש הזה.

המקל שמנחית התיקון לחוק השידור הציבורי על ראשי העיתונאים, מתווסף להיעדרה של מועצה ציבורית מפקחת פעילה כנדרש אשר אמורה היתה לשמש חיץ בין הפוליטיקה למערכת התוכן. בלא אגרה ובהינתן שהמימון לשידור הציבורי הוא ישיר ע"י הממשלה, הבטיחו יוזמי החוק גלעד ארדן ויאיר לפיד להקים חומה סינית בין הפוליטיקה לתאגיד, אבל כך באמת לא בונים חומה.

הדרגתיות במקום פתיחה וסגירה

יותר משנה וחצי לפרסומו של חוק השידור הציבורי (הישראלי), שוב תתכנס הכנסת כדי לאשר דחייה של יישומו בחצי שנה, כאשר כבר בדברי ההסבר לחוק, מבהיר התאגיד כי גם הדחייה הזאת לא תספיק. המחוקק והרשות המבצעת מעדיפים להתעלם משום מה מעמדת התאגיד, ולפתור אותה ב"תחילת שידור הדרגתית". ראשית – חדשות בקבלנות מספק חיצוני וכעבור שנתיים אמור להצטרף ערוץ לילדים שהיה אמור להיות לכתחילה חלק מהשידור הציבורי. תחילת השידורים ההדרגתית היא נקודת יציאה שנשתלה בחוק כדי לחמוק מהמחויבות שלא תהיה סגירה  ללא פתיחה, כאשר תחילת השידורים הופכת למשהו מאוד לא מחייב בהיקפו.

החוק מתעלם ממצבה העגום של רשות השידור שיובשה ופורקה בשנה האחרונה: הכנ"ר המנהל אותה דיווח כי לא הועבר כל המימון הנדרש, מאחר שנכון לרגע זה סיום שידוריה נקבע לסוף חודש מארס, לא נרכשו תוכניות חדשות, סדרות וסרטים. מאות עובדים שוחררו ופרשו, רבים מהם במשרות חיוניות שהותירו חלל ריק ופגיעה ממשית בעבודה היומיומית. גם אם בעקבות הארכה נוספת תמלא הממשלה את חובתה ותעביר לרשות השידור את המימון הנדרש, נשאלת השאלה האם לא יהיה זה ניסיון מאוחר מדי להחיות גוף מת.

עובדי רשות השידור: בין יום השקר לראש השנה

עוד כמה מילים, על שק האגרוף של שונאי השידור הציבורי – עובדי רשות השידור. כאלף מהם שנותרו ברשות בשלב זה, עושים לילות כימים כדי למלא מספר תפקידים במקביל, עקב דלדול השורות, ואינם יודעים עדיין האם יהיה להם מקום עבודה אמיתי אחרי יום השקר, 1 באפריל 2016 ולכמה זמן. אם תהיה הארכה של חצי שנה, יפוטרו כולם ב-30.9.16 ערב ראש השנה תשע"ז, כאשר גם המעטים שייקלטו בתאגיד – לא יוכלו לשמור על שכרם ותנאי העסקתם ויאלצו להתחיל מאפס.

ההסתדרות הסכימה בימים האחרונים לוותר על התחייבות התאגיד לשמור על שכרם של עובדי רשות השידור שייקלטו. הגזר שהובטח בתמורה: הגדלה משמעותית של מספר העובדים הנקלטים – לא הוכנס כלל לתיקון לחוק. גם כאן – העובדים חוטפים את המקל, הגזר נעלם וההסתדרות נאלמת.

בינתיים, הם יוצאים לצלם סרטים ותוהים האם ישודרו, מספרים את סיפוריהם של נפגעי בירוקרטיה ויוקר המחיה, וחוזרים הביתה למשכנתאות ולחובות שלהם. מדי יום אני רואה סביבי עובדים נשברים ומייחלים לסוף שיגאל אותם מיסוריהם, ממש כמו חולים סופניים. איש מאתנו אינו ראוי לכך, ומי שחוקק והיה אמון על הביצוע הקלוקל של שדרוג השידור הציבורי בישראל, חייב לקבל אחריות גם לבני האדם, האמהות והאבות שנפגעים על לא עוול בכפם. לא, הם אינם אשמים במחדלי ההנהלות הקודמות ובכשלי המינויים ברשות לאורך השנים. החרדה הזאת, הספינים הבלתי נגמרים, אי הביטחון התעסוקתי במובן הכי בסיסי – הנם העסקה פוגענית לכל דבר ועניין.

מעונן

הלילה נמשך, גם כשהשמש זורחת
רכבת המחשבות דוהרת מחוץ לזמן
ההווה מתמשך, כשהנפש אינה סולחת
היקום בהיר, הקיום – מעונן
הגוף נטוע, הנשמה פורחת

Deadline

"וספרתם לכם… שבע שבתות תמימות", כמו בספירת העומר, הקורבן כבר הוקרב. במקרה שלנו – סופרים ציוד, סופרים את הימים לקראת המועד המתעתע של תחילת שידורי תאגיד השידור הישראלי, סופרים כמה כבר פרשו/הופרשו, רק אותנו – עובדי רשות השידור – איש אינו סופר.

על מרקע הטלוויזיה וברדיו, קשה לחוש בסערה האנושית והרגשית, בטלטלה שמנערת השכם והערב יותר מאלף עובדים, על בני משפחותיהם. האתיקה העיתונאית והמקצועיות של היושבים מול המצלמה ומול המיקרופון אינן מאפשרות להם לשתף את הציבור בסכנה הרובצת לפתח, במרחק 49 ימים בלבד. עיתונאים שאינם יודעים מה יעלה בגורלם בתוך חודש וחצי, ממשיכים להביא את הכותרות והסיפורים הרבים שנוגעים לחיינו כאן כישראלים, בלי לומר מילה – על הפגר בחדר, או באולפן. מאות רבות של עובדים מיואשים, לילותיהם הולכים ומתקצרים, בהתאמה לאורך חייה של רשות השידור, עבור רבים – מקום העבודה הראשון והיחיד, ביתם השני.

כאן יסתיימו שידורינו

איש מאתנו אינו מבקש דבר שאינו זכותו הבסיסית של כל עובד: עלינו לדעת מה ניצב לפנינו באופק ומה משך הזמן שתידרש הספינה המפורקת הזאת להמשיך להפליג. ברמה הערכית, לא רק בהתאם לרוח החוק, הציפייה היא שלעובדים רבים ככל האפשר, תינתן האפשרות ההוגנת להמשיך ולתרום לשידור הציבורי, גם בתאגיד החדש. גם המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, כבוד השופט אליקים רובינשטיין התייחס לכך והבהיר: "מעבר לצד החוקי "היבש", כאשר תיבחן אפוא האפשרות לקליטת עובדים נוספים מקרב עובדי רשות השידור, מעבר ל-25 אחוז שלגביו קיימת התחייבות, על הגוף החדש לבדוק היטב ולהשתדל לקלוט עובדים נוספים כאלה ברוח נדיבה".

העובדה שאיש מבין מקבלי ההחלטות, אינו מעדכן את העובדים, מחריפה את מצוקתם וצריך לקוות שהמדיניות הזאת תשתנה, לפני שחלילה מישהו ישלם על כך מחיר כבד. לא זכורים לי מקרים רבים שבהם נסגר מוסד או מפעל ציבורי, וודאי לא בסדר הגודל הזה, כאשר ממש עד לימים האחרונים – העובדים מגששים באפלה, איש איש לנפשו. בלית ברירה, מתעדכנים באמצעי התקשורת כי נבחן מודל של הארכה בחודש, תוכנית לחצי שנה או מתווה לשנה נוספת, כל אלה או כלום, כל ניחוש זוכה.

 

לא סופרים את העובדים

לאחר ביטול האגרה והקמת תאגיד השידור הישראלי, אין טעם לדון עוד בתחלואי העבר של רשות השידור. עוד יבוא המועד לבחון לאחור את הדמוניזציה שנעשתה לא רק לרשות השידור, אלא בראש ובראשונה לעובדיה, כאשר תשדיר מחבלי החמאס היה רק סמן אחד לכך. עוד לפני שהמונח שיימינג הפך שגור, נעשה בו שימוש נגד עובדי הרשות, כאילו היו כולם יחידה אחת, מפלצת בעלת DNA פגום, כאילו הם-הם מינו את ההנהלות הכושלות, כאילו שדדו את האגרה ולא גבו אותה בהוראת הממשלה. השתיקה שהיתה בעוכריהם של העובדים גם בעבר, הפכה לרועמת עוד יותר בימים הללו.

כאזרחים עלינו לקוות שתאגיד השידור החדש יקום כמתוכנן ויוכל להתחיל בשידורים ברצף ובהיקף שקבע המחוקק. עד אז, חובתה של המדינה להבטיח את קיומו של שידור ציבורי ולאפשר לו, לא רק להתקיים, אלא אף לעמוד בכל הסטנדרטים המקצועיים המתבקשים. אל לנו לוותר על מקומו של השידור הציבורי במפת התקשורת, גם לא ליום אחד.