Deadline

"וספרתם לכם… שבע שבתות תמימות", כמו בספירת העומר, הקורבן כבר הוקרב. במקרה שלנו – סופרים ציוד, סופרים את הימים לקראת המועד המתעתע של תחילת שידורי תאגיד השידור הישראלי, סופרים כמה כבר פרשו/הופרשו, רק אותנו – עובדי רשות השידור – איש אינו סופר.

על מרקע הטלוויזיה וברדיו, קשה לחוש בסערה האנושית והרגשית, בטלטלה שמנערת השכם והערב יותר מאלף עובדים, על בני משפחותיהם. האתיקה העיתונאית והמקצועיות של היושבים מול המצלמה ומול המיקרופון אינן מאפשרות להם לשתף את הציבור בסכנה הרובצת לפתח, במרחק 49 ימים בלבד. עיתונאים שאינם יודעים מה יעלה בגורלם בתוך חודש וחצי, ממשיכים להביא את הכותרות והסיפורים הרבים שנוגעים לחיינו כאן כישראלים, בלי לומר מילה – על הפגר בחדר, או באולפן. מאות רבות של עובדים מיואשים, לילותיהם הולכים ומתקצרים, בהתאמה לאורך חייה של רשות השידור, עבור רבים – מקום העבודה הראשון והיחיד, ביתם השני.

20160107_075249_003

כאן יסתיימו שידורינו

איש מאתנו אינו מבקש דבר שאינו זכותו הבסיסית של כל עובד: עלינו לדעת מה ניצב לפנינו באופק ומה משך הזמן שתידרש הספינה המפורקת הזאת להמשיך להפליג. ברמה הערכית, לא רק בהתאם לרוח החוק, הציפייה היא שלעובדים רבים ככל האפשר, תינתן האפשרות ההוגנת להמשיך ולתרום לשידור הציבורי, גם בתאגיד החדש. גם המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, כבוד השופט אליקים רובינשטיין התייחס לכך והבהיר: "מעבר לצד החוקי "היבש", כאשר תיבחן אפוא האפשרות לקליטת עובדים נוספים מקרב עובדי רשות השידור, מעבר ל-25 אחוז שלגביו קיימת התחייבות, על הגוף החדש לבדוק היטב ולהשתדל לקלוט עובדים נוספים כאלה ברוח נדיבה".

העובדה שאיש מבין מקבלי ההחלטות, אינו מעדכן את העובדים, מחריפה את מצוקתם וצריך לקוות שהמדיניות הזאת תשתנה, לפני שחלילה מישהו ישלם על כך מחיר כבד. לא זכורים לי מקרים רבים שבהם נסגר מוסד או מפעל ציבורי, וודאי לא בסדר הגודל הזה, כאשר ממש עד לימים האחרונים – העובדים מגששים באפלה, איש איש לנפשו. בלית ברירה, מתעדכנים באמצעי התקשורת כי נבחן מודל של הארכה בחודש, תוכנית לחצי שנה או מתווה לשנה נוספת, כל אלה או כלום, כל ניחוש זוכה.

 

20160131_153924

לא סופרים את העובדים

לאחר ביטול האגרה והקמת תאגיד השידור הישראלי, אין טעם לדון עוד בתחלואי העבר של רשות השידור. עוד יבוא המועד לבחון לאחור את הדמוניזציה שנעשתה לא רק לרשות השידור, אלא בראש ובראשונה לעובדיה, כאשר תשדיר מחבלי החמאס היה רק סמן אחד לכך. עוד לפני שהמונח שיימינג הפך שגור, נעשה בו שימוש נגד עובדי הרשות, כאילו היו כולם יחידה אחת, מפלצת בעלת DNA פגום, כאילו הם-הם מינו את ההנהלות הכושלות, כאילו שדדו את האגרה ולא גבו אותה בהוראת הממשלה. השתיקה שהיתה בעוכריהם של העובדים גם בעבר, הפכה לרועמת עוד יותר בימים הללו.

כאזרחים עלינו לקוות שתאגיד השידור החדש יקום כמתוכנן ויוכל להתחיל בשידורים ברצף ובהיקף שקבע המחוקק. עד אז, חובתה של המדינה להבטיח את קיומו של שידור ציבורי ולאפשר לו, לא רק להתקיים, אלא אף לעמוד בכל הסטנדרטים המקצועיים המתבקשים. אל לנו לוותר על מקומו של השידור הציבורי במפת התקשורת, גם לא ליום אחד.

הפליטים ואנחנו

A young migrant, who drowned in a failed attempt to sail to the Greek island of Kos, lies on the shore in the Turkish coastal town of Bodrum

הטרגדיה של איילאן כורדי בן השלוש שנסחף אל החוף הטורקי לאחר שמשפחתו טבעה, הממה את המערב בתמונה אחת ששווה ארבע שנות מלחמה בסוריה ו-4 מיליון פליטים בעקבותיה. בפוסט קודם התייחסתי להחלטה לפרסם את התמונה, והיום בתוכנית "תיק תקשורת" הצגתי את עמדתי כי זו תמונה משנה מציאות.

מבקשי מקלט, מסתננים או שוהים בלתי חוקיים?

בשיאו של משבר הפליטים באירופה, תלונה שקיבלתי השבוע מ"האגודה לזכות הציבור לדעת" בעקבות כתבת מבט על משוחררי מתקן הכליאה בחולות, מזמנת הזדמנות מצויינת להרהר בשאלה כיצד מטפלת ישראל בנושא.

עיקרה של התלונה היה ביקורת על השימוש במונח "מבקשי מקלט" ביחס לזרים שנכלאו במתקן חולות ושוחררו משם בהוראת בית המשפט. תשובתי היתה כי מבין שלל הביטויים שעשויים לתאר את מצבם, "מבקשי מקלט", הוא בעיניי הביטוי הכי מדוייק כיוון שהוא מתאר את הגדרתם כפי שהם מציגים אותה. רשות האוכלוסין וההגירה מגדירה את הזרים שעוברים ללא רשות את הגבול ממצרים כ"מסתננים", אלא שמאז חודש יוני 2015, דווחו 0 מסתננים. מבחינה חוקית, מי שכבר נמצאים כאן ללא אשרה הם שוהים באופן בלתי חוקי, על כך ודאי אין ויכוח. אלא שרבים מאוד מהם, הגיעו ממדינות שהמצב הביטחוני בהן אינו מאפשר להם לשוב מבלי לסכן את חייהם. מבקשי מקלט שבקשותיהם יוכרו רשמית, יוגדרו פליטים, והדבר מחייב את המדינה לטפל בהם בהתאם לאמנת האו"ם שעליה חתומה ישראל. המשמעות המעשית: איסור גירוש או החזרה למדינה שבה נשקפת סכנה לחייהם.

ללא שם

אזהרת דעה אישית: אם כבר בסמנטיקה עסקינן, "האגודה לזכות הציבור לדעת" שהתנגדה לביטול סעיף ההשתקה בחוק השידור הציבורי, יכולה לשקול לשנות את שמה באמצעות הוספת שתי אותיות: "האגודה לזכות הציבור לא לדעת".

הכרה בפליטים: אנחנו והעולם

מיולי 2009 ועד תחילת 2015 הוגשו בישראל 17,778 בקשות מקלט של אזרחי מדינות רבות. ישראל העניקה מעמד פליט לארבעה מתוך 5,573 מבקשי מקלט מאריתריאה וסודאן (0.07%). זאת, לעומת 84% מהאריתראים ו-56% מהסודאנים שהוכרו כפליטים או זכו להגנה משלימה ברחבי העולם במחצית הראשונה של 2014, לפי נתוני נציבות האו"ם לפליטים. המדינה השיבה ל-1.42% בלבד מבקשות המקלט שהגישו אזרחי סודאן ולא העניקה מעמד פליט לאף אחד מהם.

בקשות המקלט ממתינות ליו"ר חדש לוועדה

מנתונים שעולים מתשובת המדינה לבג"ץ בעתירת ארגוני זכויות האדם נגד התיקון החדש לחוק למניעת הסתננות, עולה כי 5,558 בקשות מקלט לא טופלו כלל על ידי רשות האוכלוסין וההגירה, ובתשובה לבית המשפט בחודש פברואר הובטח כי יטופלו במהלך השנה. אלא שעיתון "הארץ" פרסם כי לפני כחודש סיים את תפקידו יו"ר הוועדה הבוחנת בקשות מקלט, עו"ד אבי חימי, טרם מונה לו מחליף והטיפול בבקשות הוקפא.

חלקם של המסתננים בקרב הזרים השוהים במדינה ללא היתר

מנתוני הלמ"ס עולה כי נכון לסוף יוני 2015, היו בישראל 45,091 שוהים בלתי חוקיים, "מסתננים". מנגד – 106,526 עובדים זרים לא חוקיים ותיירים ללא אשרה. בניגוד לקבוצה הראשונה, ביחס לשנייה – אין חולק כי מדובר במהגרי עבודה לא חוקיים, אבל עיקר תשומת הלב ניתנת משום מה דווקא לקבוצת "המסתננים" שהגיעו ממדינות אפריקה.

אירופה מתגייסת לעזרת הפליטים
הכתבה של איתמר מאירי במבט ערוץ 1 והפרשנות של עורך חדשות החוץ, אורן נהרי:

מה ישראל צריכה לעשות?

יו"ר האופוזיציה, ח"כ יצחק הרצוג הציע השבוע לקלוט פליטים סוריים בישראל, הצעה שנענתה מיד במתקפה ציבורית חריפה ובהתנגדות מצד ראש הממשלה. אפשר להניח שגם הפליטים הסוריים לא היו מסמנים את ישראל כיעד מועדף. מתוך ארבעה מיליון פליטים סוריים, מחצית נמצאים בטורקיה, עוד כ-800 אלף במחנות בירדן והיתר מפוזרים, רבים מהם עושים דרכם לאירופה.

מדינת ישראל יכולה וצריכה לבחון ביעילות ובהקדם את בקשות המקלט שכבר הוגשו. מי שעומד בהגדרה "פליט" יצטרך לקבל כאן מקלט עד שהמצב במדינת המוצא שלו ישתפר, המסורבים צריכים להישלח בחזרה. הגדרת הריבונות של מדינה מבוססת בראש ובראשונה על גבולותיה והגדרת אזרחיה, ישראל לא יכולה לקלוט מהגרי עבודה אבל היא חייבת להציע מקלט לפליטים.

עוד באותו עניין: הילד שטלטל את אירופה

מה נסגר?!

בעת האחרונה, כאשר אני נתקל בבעיה, אני מייד מתחיל לבדוק איזה גוף צריך לסגור כדי לפתור אותה. איני יודע כיצד זה קרה לי.
על מנת למיין את הבעיות הבסיסיות שלנו כאזרחים במדינת ישראל, בחרתי לאמץ חלוקה מוכרת לחמישה תחומים – חמש המ"מים של זאב ז'בוטינסקי.

Zeev_Jabotinsky

מעון – המדינה לא מצליחה להפוך את הדיור, קורת הגג, צורך קיומי וזכות בסיסית לאפשרי עבור רוב אזרחיה הצעירים. מאז מחאת האוהלים, הדרישה האזרחית הזאת נשמעת בקול ברור אך נענית בחוסר אונים ממשלתי. גם חוק הדיור הציבורי שנועד להבטיח מענה לנזקקים – כשל. ברור שצריך לסגור ולפתוח, השאלה היא רק – את מה?

מורה (חינוך) – ישראל דורגה במקום ה-39 מתוך 79 מדינות, בתסקיר שערך ארגון ה-OECD לבחינת רמת בתי הספר ברחבי העולם. תלמידי ישראל דורגו במקום ה-40 מתוך 64 המדינות המפותחות במתמטיקה, מתחת לממוצע ה-oecd (פיז"ה 2012).
גם מבחינת ההוצאה הלאומית על חינוך, ישראל נמצאת בתחתית דירוג המדינות המפותחות. החוק קובע שהחינוך יהיה חינם, אבל חלקם של ההורים מתוך ההוצאה הלאומית לחינוך זינק לשיא – 24 מיליארד שקל, כך למעשה מממנים ההורים שליש מההוצאה הלאומית על חינוך. (למ"ס 2013). מה נסגר?!

מרפא – הרפואה הציבורית בישראל קורסת: ממחקר שנערך במשרד הבריאות עולה כי מספר הניתוחים הלא דחופים שמבוצעים בבתי חולים פרטיים עלה באופן ניכר בשנים 2013-2007. עשרים שנה לחוק בריאות ממלכתי, ההוצאה הלאומית על ביטוחי בריאות פרטיים גדלה פי 5, כלומר – האזרחים קונים בכסף רב את זכותם למרפא. ומה על מי שאינו יכול להרשות לעצמו ביטוחים פרטיים? אולי פשוט נסגור את כל בתי החולים הממשלתיים ונפתח קליניקות פרטיות במקום?

מלבוש – מאז המחאה החברתית של שנת 2011, מבטיחה הממשלה לטפל ביוקר המחייה. בשנים האחרונות זינק הפער בין יוקר המחיה בישראל לממוצע במדינות המפותחות (oecd) ב-34 אחוזים. מחקר של הכנסת קובע כי רמת המחירים בישראל גבוהה ב-13.5 אחוז מהרמה הצפויה (ביחס לתוצר לנפש).
הכלכלה הישראלית רשמה ברבעון האחרון שיא שלילי כאשר הצמיחה הגיעה קרוב מאי פעם לאפס (כאשר קצב הצמיחה נמוך אפילו מזה של יוון). נסגור את משרדי האוצר והכלכלה? אולי נפתח לצדם עוד משרד ליוקר המחייה?

מזון – רבע מילדי ישראל רעבים ללחם!
למרות מפעל ההזנה בבתי הספר, אמי מורה ומחנכת וותיקה מספרת לי שוב כיצד היא נערכת לספק גם השנה, בסיוע תורמים, ציוד לבית הספר וארוחות לתלמידים עולים שמגיעים מבית שבו המקרר ריק, דרך קבע.
שוב מנקר בי הצורך לסגור משהו.

אם לא הצלחנו לטפל בבעיות הבסיסיות הללו, אולי פשוט נסגור את מי שמבשר על כך לאזרחים? לא נסגור חלילה את הפה לעיתונאים, רק נדאג שיתמקדו במה שצריך. לאזרחים מגיע שידור ציבורי שישמח אותם ושלא ישלמו בעבורו (לפחות שלא יידעו שהם משלמים).
נסגור את השידור הציבורי ונפתח שידור ישראלי טוב שמעלה את המורל ומשפר את תחושת שביעות הרצון והגאווה הישראלית.
משהו כמו "האח הגדול", רק מציאותי יותר וזול.
סגרנו?!

hqdefault