התולעת של השידור הציבורי

אני מתנצל מראש על הדעתנות, אבל הייתי חייב.

קובץ האקסל שנחשף בתחקיר "הארץ" הוא ה"סטקסנט" של תאגיד השידור הישראלי. אלא שבניגוד לגרעין האיראני, החשש הוא שכאן היו מי שהטמיעו את הרשימות השחורות כקודקס בתהליכי קבלת עובדי רשות השידור לתאגיד.

מי שמתייג עובדים במילים "לא להתקרב", "לא לקחת", "רק אם חייבים" אינו רואה בהם בני אדם.

מי שמחפש עיתונאים ומדרג את המועמדים במילים "לא צייתנית", "מתסיס", "דעתן", מעיד בראש ובראשונה על חוסר ההבנה שלו בעיתונות, ועל הרף הנמוך שהוא היה רוצה להציב בפני מי שאמורים לבוא לעבודה כשהם חדורי שליחות ויצירתיים.

הרשימות הללו גרמו לי לחפש את המילה ההופכית להאנשה. החפצה או חפצון, אולי מתחילות לתאר את הלך הרוח שעולה מהתיאורים הללו, אבל לא רק בהיבט הסקסיסטי. קשה להימלט מהתחושה, שיש בתאגיד (שבו אני עובד) מי שנוטה לאבד את ה-ו' במילה עובדים, אין הסבר אחר ליחס הזה שאינו מכבד אותנו כבני אדם, בטח לא כאנשי מקצוע.

כל מי שכתב, קרא, שמר על מחשבו, העביר הלאה את הרשימות השחורות הללו, המתייגות עובדים ובני אדם על פי מוצאם, בנימה סקסיסטית, מחפיצה, מעליבה – נושא באחריות. הנימוק – "לא כתבתי את הרשימות", או – השתמשתי רק "במידע הרלוונטי" אינו מקל עם איש.

אני קורא כל מני תגובות שמאשימות את כותבי התחקיר, עיתונאי "הארץ", בשירות לנתניהו בחיסול התאגיד. מי שעושה זאת, מעיד שוב על עצמו שאינו מבין מה תפקידו של עיתונאי, ולא – הוא לא אמור לשרת אג'נדה או אישים מסויימים, אלא להיות נאמן לאמת. כשעיתונאים מאשימים עיתונאים אחרים משום שהם מפרסמים ביקורת על הארגון שבו הם מאמינים, או אף מועסקים בו, הם מפרקים את היסודות מתחת לעבודתם שלהם.

"אור השמש הוא המטהר הטוב ביותר", אנחנו חוזרים על כך שוב ושוב בקשר למושאי התחקירים שלנו. זה נכון גם במקרה הזה.

מי שחיפש באותם ימים את ה-DNA הפגום בעובדים שסגרו את מקום עבודתם אחרי שנים רבות של מחוייבות אין קץ למשימה – הוא שייצר את הקוד הפגום הזה שהוחדר במהלך יצירתו של הדור הבא של השידור הציבורי.

במהלך העבודה על "חדשות השבוע" אתמול, פגשתי עורך וידאו שאני מאוד מעריך, אשר שמו שורבב לרשימות הללו. מבטו הכבוי וגבו הכפוף, דיברו עוד לפני שנתן ביטוי מילולי לעלבון הצורב שהוא חווה. גם מי מאתנו ששמם לא פורסם בתחקיר, צריך לצאת מתוך הנחה שהוא מופיע ברשימות הללו ויכול רק לנסות לדמיין לאילו תיוגים הוא זכה.

טועה מי שחושב שהבעיה ברשימות השחורות היא רק עלבונות אישיים ולשון הרע, יש פה שיטה פסולה מן השורש שמקומה לא יכירנה בשום מקום עבודה, בוודאי שלא במגזר הציבורי ועוד במערכת עיתונאית.

לכן, מעבר לבקשת המחילה האישית מכל אחד שלשמו נוספו תיוגים מעליבים, עדתיים או סקסיסטיים, חייבת לבוא גם קבלת אחריות אמיתית מצד מי שאיפשרו, באופן פעיל או עקיף, את הסלקציה הזאת.