משם לכאן: קיצור תולדות הזמן

ערב ראש השנה, עמדנו לצד חברינו עובדי תאגיד השידור הישראלי "כאן", כארבעה חודשים אחרי המעבר. מאות עובדים ממפוטרי רשות השידור שנקלטו כאן, לצד עובדים שהגיעו ממערכות עיתונאיות אחרות. בניגוד לתוגה שליוותה אותנו באירועים דומים בשנתיים האחרונות, הפעם – האווירה היא של הקמה, אף שגם שאון הבנייה אינו מוחק את טראומת הפירוק. רבים מאתנו השתלבו בעמדות אחרות, תפקידים שונים, אתגרים חדשים, אבל אחרים – חברים טובים, מקצועיים ויקרים עדיין מחפשים את דרכם בחוץ.

מאז המהדורה האחרונה של "מבט" לא הצלחתי להביא את עצמי לכתוב פה. מעבר לקשיי המעבר והלחץ סביב העלייה לאוויר, הבלוג הזה היה בדיעבד, לפחות בעבורי, יותר משולחן עורך. אני קורא פוסטים שנכתבו כאן במרוצת השנתיים האחרונות ומבין שהיה זה רשומון הפירוק, תיעוד של תקופה קשה מנקודת מבטם של עובדי השידור הציבורי ובראש ובראשונה כמובן – מנקודת המבט שלי. הגזירות שנחתו על עובדי רשות השידור, המצוקה האמיתית שליוותה את המאמץ להמשיך לעבוד ללא פשרות בצד פרידות כואבות יומיומיות ותחת עננת אי הוודאות.

כתבתי רבות על החששות בהיבטים השונים, הכל מתועד כאן תחת הקטגוריה הסמלית "דברי הימים". בסופו של דבר, כמי שמביט על הדברים בדיעבד, היום כעובד תאגיד השידור הישראלי: אין מיקור חוץ בחדשות, גם באקטואליה הוא הולך ומצטמצם וטוב שכך. אין תחליף, לפחות כיום, למהדורה מרכזית. תאגיד השידור נבנה ארגונית בצורה נכונה, עם ניהול מקצועי וללא פתח להתערבות פוליטית. עדיין, גם היום כשהשורות הללו נכתבות, עניין פיצול התאגיד שנקבע בחוק עודו תלוי ועומד בביהמ"ש העליון.

לאתגרים האופייניים להקמה, נוסף הצורך להעניק לכל אחת מהמדיות (דיגיטל, טלוויזיה ורדיו) את המקום והצרכים שלה, תוך מיזוג מלא וזרימת מידע רציפה. בעבור מי שבא משידור ציבורי שבו הטלוויזיה והרדיו היו חלק מרשות אחת אך התנהלו לעתים כחברות מתחרות – זהו שינוי מבורך. הרגע שבו עורכי מהדורת הערב בטלוויזיה פוגשים את עורכי יומני הבוקר באותו דסק בחפיפה בין הפריים טיים הרדיופוני לזה הטלוויזיוני, מקסים אותי בכל פעם מחדש. יש חריקות כמובן, מכאן ומשם, לא הכל עובד חלק, אבל אני בטוח שהפוטנציאל קיים ושהוא בר מימוש. תוכנית הרדיו של "קלמן וליברמן" שמשודרת גם בטלוויזיה מאולפן הרדיו "כאן ב", והשילוב של קרן נויבך בדיגיטל כפולו לנושאים מתוכניתה "סדר יום", הן בעיניי דוגמאות לסינרגיה מוצלחת.

אחרי יותר ממאה ימים של חסד, אפשר להודות שהתאגיד, לפחות בתחום החדשות, נותן פייט ראוי למתחריו. חרף הצלילים הצורמים מהמערכת הפוליטית ערב הקמתו, התוכן העיתונאי נותר עצמאי וביקורתי, במסגרת אמות המידה המקצועיות המתבקשות משידור ציבורי. העובדים הרבים מיוצאי רשות השידור שנוטלים חלק בעשייה גם היום, לצד רבים וטובים אחרים, מוכיחים הלכה למעשה, כי אם היה DNA פגום – הוא היה בקרב הנהלות רשות השידור ומי שמינה אותן.

עם זאת, יש להודות כי התקציב המצומצם שהגדיר החוק, כמו גם הפיקוח הצמוד של משרד האוצר מורגשים. עשייה עיתונאית יצירתית ותחרותית, בטלוויזיה, ברדיו ובדיגיטל דורשת השקעה רבה, שיש לה גם ביטוי כספי. בשנים האחרונות יותר ויותר עיתונאים במגזר הפרטי מתאגדים וחותמים על הסכמי העסקה קיבוציים, אין סיבה שדווקא בשידור הציבורי זה יהיה אחרת.

בנימה אישית, היום אני עורך את מהדורת "חדשות השבוע", שנקראה "יומן שישי" בערוץ הראשון. המהדורה שמגישים תמר אלמוג ויאיר ויינרב משודרת מדי שישי החל מהשעה 19:30 בכאן11. מוזמנים להצטרף!

hqdefault (1)

תמר אלמוג ויאיר ויינרב. חדשות השבוע

IMG-20170623-WA0090

איציק פרז מפיק המהדורה ואני בקונטרול כאן11

פרצופה של המדינה

יום שלישי 9.5.17, שבע בערב. אני נערך למהדורת מבט למחר, על האייפד ליידי כבכל הימים האחרונים – ועדת ביטן שדנה בתיקון השמיני לחוק השידור הציבורי (תאגיד החדשות). לפתע, צץ הכנ"ר, פרופ' דוד האן, המפרק הרשמי של רשות השידור ומודיע שכבר מחר יעברו עובדי הרשות שנקלטו בתאגיד ולכן מהדורת מבט האחרונה תשודר הערב. אם היתה זו שליפה של הרגע האחרון, הרי שמדובר ברשלנות פושעת ואני לא מעז לייחס כזו למי שניהל באחריות את השידור הציבורי בשנתיים האחרונות. יש להניח שמדובר במהלך מתוכנן של הודעה מפתיעה וקצרת מועד על הורדת השידורים, פחות משעה למהדורה. מבלי להיכנס לניחושים או פרשנות לרציונל האפשרי, מדובר באטימות בלתי נסבלת כלפי העובדים שהמשיכו לעבוד עד לרגע האחרון ובפגיעה בעיקרון המשכיות השידור שקודש בחוק.

השתיקה המוחלטת שבה התקבלה ההודעה בוועדת ביטן מעלה חשד שנבחרי הציבור, לפחות קצתם, היו בסוד העניינים. זמן קצר לפני כן, כשיו"ר מועצת התאגיד, גיל עומר שאל – אם יגיעו העובדים לאולפני "כאן", מי יקלוט אותם בהיעדר תאגיד חדשות? מי יהיה אחראי? מי יבטח אותם?, התשובה של ח"כ ביטן לשאלות הללו – "תפתרו את זה אחר כך".

המהלך האחרון ניסה למנוע מאתנו להיפרד כראוי מהערוץ הראשון שליווה את מדינת ישראל ב-49 השנים האחרונות ומקול ישראל שמציינת 80 שנה. העלבון הצורב ותחושת הבגידה זעקו מן המרקע הערב, גם למי שלא היה בקומה השלישית ברוממה כשחדר החדשות הפך לחדר הספדים. עובדי הציבור חשו שהמדינה בגדה במי ששירתו אותה בנאמנות עד לרגע האחרון: הפוליטיקאים וההסתדרות שסובבו בכחש, התאגיד שחטא בהתייחסות מכלילה ומפלה כלפי עובדי הרשות והקולגות – שהמתינו עם הסולידריות עד שבוצע ווידוא הריגה.

התנהלות הממשלה הזו וקודמתה בנוגע לשידור הציבורי הופכות את הסאטירה של קישון "פארטצ'יה אהובתי" לבדיחה לא מצחיקה. המציאות עולה על כל דמיון: ממשלת נתניהו בהובלת ארדן ולפיד מקבלת החלטה חסרת תקדים לסגור את רשות השידור ולפתוח תאגיד, תוך פיטורי כל העובדים, רק משום שממשלות קודמות בהן ישבו, כשלו במינוי המנהלים ובפיקוח על ניהול הרשות. מאז, החוק הזה נפתח ונסגר יותר פעמים מבור ספיגה מצחין ברפת. ראש הממשלה שתמך בסגירה ואף עשה שימוש בתשדיר תעמולה שהשווה את עובדי הרשות לחמאס, "חזר בתשובה" והבטיח שיפעל להבריא את רשות השידור. הוא הביע לפתע דאגה למצוקת העובדים, אבל היא הסתכמה בהתעללות נוספת בהנהלת התאגיד ותו – לא.

לו היינו מנהלים את השידור הציבורי, כפי שהשרים והח"כים הובילו את החוק בעניינו – כבר מזמן המסך היה מוחשך וקול ישראל היה מושתק. מי שנכח בדיוני ועדת אלהרר לקבורת רשות השידור, או בדיוני ועדת ביטן לריסון התאגיד, לא יכול שלא להתרשם מהמרכיב הבולט של היעדר תכנון ושליפות מן המותן, לצד הבטחות ללא כיסוי וססמאות ריקות מתוכן וחמור מכל – התעלמות משיקולים מקצועיים ואטימות לעובדה שנחרצים כאן גורלות של מאות בני 40-50 פלוס, להיכנס למעגל האבטלה באמצע חייהם. יו"ר הוועדה ביטן בעצמו הודה היום שסעיף הדאגה לבני הגיל הבעייתי הזה, הוא המחורר ביותר בחוק (כהגדרתו). למעשה, השירות הציבורי הסכים לקלוט מאה בלבד מבני הגיל הזה, בטווח זמן ובתנאים לא ידועים.

20170509_204901

מבט אחרון. כאן הסתיימו שידורינו 9.5.17

בפרידה הכואבת הלילה ברוממה, השבתי למי ששאל כיצד האנשים האלה המשיכו לעבוד ולהשקיע את מלוא מרצם וזמנם בשידור הציבורי, אף שלרבים מהם אין לאן ללכת מחר. עובדי הרשות ועיתונאיה, בעיקר הגרעין שנותר בה והמשיך לעבוד, עשה זאת משום שיש לו שלוש תכונות שרוב נבחרי הציבור שלנו הוכיחו שהם חסרים: ערכיות, אחריות וקולגיאליות.

לחבריי היקרים מרשות השידור הקדשתי הערב את השיר "בסוף ביום" של הפזמונאי חתן פרס ישראל ושדרן קול ישראל, אהוד מנור:

בסוף היום בקצה המסלול,

מעברו האחר של ההר התלול,

כשאתה אוסף את השברים,

מה נשאר בעצם? רק כמה חברים.

 

בתוך השחור, בלב הערפל,

בעומקו הדומם של הים האפל,

כשאתה רואה את השקרים,

מה נשאר בעצם? רק כמה חברים.

 

וכשנדמה שאור היום כבר לא ישוב

אתה מבין פתאום מה באמת חשוב

ויש בך רצון ויש לך סיבה

לחשוב כבר על השיר הבא.

בעבורי השיר הבא יחל ביום שני 15 במאי 2017, כשהתאגיד/ים יחל/ו לשדר. ביחד עם חבריי מהרשות, נצטרף לעובדי התאגיד כדי להמשיך ולייצר שידור ציבורי איכותי ועצמאי. אני מקווה כי התאגיד יקלוט רבים וטובים מפורשי הרשות, שיוכלו לתרום עוד רבות.

לפוליטיקאים מהממשלה, מהכנסת (קואליציה ואופוזיציה) ומההסתדרות, אני מקדיש את השיר "פרצופה של המדינה". כמה מאלה שמיהרו להספיד הערב, ואשר קולם לא נשמע לאורך דרך הייסורים שנכפתה עלינו בשלוש השנים האחרונות – יזהו את עצמם בקלות.

פענוח הגנום הרשותי: גזענות בגרוש

הימים הללו, ימי דמדומים ומאבק צודק, ימים של תקוות בצל אכזבות קשות ומצוקה אמיתית שמציבים כל אחד מאתנו במבחן אישי, משפחתי ומקצועי קשה מנשוא. בתנאים הקשים הללו, המשכנו לשדר ולמחות, למחות ולשדר.

לשווא קיווינו שהקולגות יעשו את עבודתם בכנות וייספרו גם את סיפורם של 1000 עובדי רשות השידור אשר מפוטרים מכוח חוק (לראשונה במדינת ישראל ובהסכמת ההסתדרות). עמדתי בהפגנות והבטתי בעינייהם העצובות של חבריי וילדיהם, מאות היו שם. מתברר שזה לא היה שווה אפילו כיתוב תמונה ב"ידיעות אחרונות", גם לא כתבות במהדורות 2 ו-10 (ואני לא סופר דיווחים על ה"משבר הפוליטי"). זמן רב נמנענו כמעט מלטפל בנושא על מרקע הערוץ הראשון, עד שחילחלה ההבנה – שאם לא אנחנו, איש לא יספר את הסיפור הזה.

המשכנו לשדר ולמחות, למחות ולשדר. כתבתו של איתי דודי במבט

להמשיך לקרוא

מי צריך לראות את זה בכלל?

img-20161219-wa0017

בטור הביקורת שלה בהארץ, נוטלת לעצמה אריאנה מלמד את תפקיד הצופה הכנועה, שאינה מסתפקת במחט התת-עורית שמחברת אותה לדיווחי החדשות, אלא מושיבה לצדה גם את ילדיה למען יראו וייראו. אם יש מסר חינוכי ראשון במעלה שחשוב להעביר ל"דור המסכים" שהולך וגדל כאן, ילדיי וילדייך אריאנה, הרי הוא שכצרכני תקשורת עלינו להיות ביקורתיים ובררנים.

אם בגיל שש-עשרה, בנך חש מוצף רגשית כשהוא צופה בחדשות, אף שסביר להניח שנחשף לתיעוד רצח השגריר הרוסי בגלריה באנקרה עוד קודם (ברשתות החברתיות, בסמארטפון שלו, ביוטיוב וכדומה), הוא בהחלט יכול להשתמש בשלט כדי לעשות את הבחירה שלו. בעוד שנתיים, הוא יתגייס לצה"ל. בעבורך הוא תמיד יהיה ילד, אבל גילו הכרונולוגי ייאלץ אותו להיחשף למציאות ללא פילטרים.

במבט ובערוץ הראשון בכלל, אנחנו בוחנים בקפידה כל תיעוד מהסוג הזה, "שידור ציבורי מחוייב ברף מחמיר יותר", נוהג לומר בצדק נציב קבילות הציבור שלנו, דדי מרקוביץ'. כמעט מדי יום, עשרות סרטונים נותרים בתיקיית המיחזור שלנו ואינם מגיעים לשידור, זו אינה המטרה – להציג אותם בכל מחיר. לא נראה למשל שלוליות דם, אברי גוף וגופות, אכזריות לשמה שבתיעוד שלה אין כל ערך עיתונאי, ואלה באמת רק כמה דוגמאות מתוך רבות. אנחנו מטשטשים סרטונים כאשר יש ערך בהצגתם אך העין אינה סובלת את תוכנם, או מוותרים עליהם לחלוטין כפי שעשינו עם רבים מסרטוני דאעש למשל.

מה שהופך בעיניי את ההתנקשות בשגריר הרוסי בטורקיה לתיעוד בעל ערך חדשותי ובעל חשיבות ציבורית בשונה מסנאף, הוא המסר שעולה ממנו. לא רק המסר שצועק המתנקש באקסטזה שוב ושוב, באין מפריע בקשר לנקמתו ברוסים על התקיפה בחאלב, אלא הפשטות המזעזעת והכוונה המדוקדקת שעומדים מאחורי הפעולה הזו והופכים אותה מרצח להתנקשות פוליטית. לא מעשה טירוף רגעי, לא דחף לאו בר כיבוש, אלא אג'נדה פוליטית שמשיגה את מטרתה כאשר נשיא טורקיה ממהר לעלות לשידור כעבור זמן קצר ומבהיר בפנים חיוורות – הטרור הזה כוון נגדנו, לא רק כנגד רוסיה.

האם אפשר היה לדווח על ההתנקשות הזאת מבלי להראות את הסרטון הקשה? – כן. באותה מידה, אפשר היה להימנע משידור מתקפת הטרור במגדלי התאומים ותיעוד האזרחים הקופצים משם אל מותם. אפשר היה להימנע משידור תיעוד רצח רה"מ יצחק רבין, ההתנקשות בנשיא קנדי, חיסול הנשיא סאדאת ואחרים. דווקא שידור ההתנקשות בגלריה האלגנטית והלבנה באנקרה, מטלטל ומעורר לדעתי לחשיבה אחרת על המצב העגום בסוריה ומנגד על מעשי יאוש קיצוניים שהדעת אינה סובלת.

ומה אם לא נשדר את התיעוד של עיתונאים כמו צלם סוכנות הידיעות AP, ששודר ברוב תחנות הטלוויזיה ברחבי העולם ובישראל, באתרי האינטרנט וברשתות החברתיות? בני הנוער שואבים היום חלק ניכר מהמידע שלהם על ההתרחשויות בארץ ובעולם מהדיגיטל. אין שום סיבה שנשלח אותם לחפש סרטונים ערוכים ומבויימים ביוטיוב או חדשות פיקטיביות בפייסבוק, כמו אלו ששימשו לחיסולה הפוליטי של הילרי קלינטון בבחירות בארצות הברית.

בחדשות בכלל ובשידור הציבורי בפרט, אנחנו מבטיחים להביא את המידע והתיעוד לאחר בדיקה מדוקדקת ותוך הפעלת שיקול דעת עיתונאי ובכפוף לאמות מידה משפטיות ואתיות. בעבור מקצת הצופים, יתכן שמפעם לפעם, גם הסינון שלנו אינו מספיק, אבל אנחנו איננו בימאי קולנוע או מלהקים בתוכניות ריאליטי. החדשות עשויות מהחומרים שסובבים אותנו ואף שהמציאות אינה קלה לעיכול, לעתים גם לילדים בני ארבעים פלוס, לא נצבע אותה בצבעים אחרים.

#פידחדשות: הפרינט מת, הדיגיטל מחפש את עצמו והעיתונאות?

פייסבוק הולכת ומגבירה את הטמעת תכני החדשות ממערכות עיתונאיות מובילות בתוך הרשת החברתית וגם טוויטר עשתה צעד נוסף בכיוון ושינתה את הגדרתה מרשת חברתית ל"חדשות". על פי מחקרים שפורסמו בעת האחרונה, לא מדובר בשינוי סמנטי או ברצונן של החברות הללו להתרחב. זהו שינוי עמוק שבו הרשתות החברתיות הופכות לרשתות חדשות, על כל המשתמע מכך.

המעבר מפרינט לדיגיטל

בחצי השנה האחרונה, נחתכה העיתונות הכתובה בארצות הברית ביותר ממחצית ובבריטניה בכשליש. ה"אינדיפנדנט" סגר את המהדורה המודפסת, ה"דיילי מייל" מדווח על צניחה של 16 אחוז בהכנסות מפרסום בעיתון המודפס בחצי השנה האחרונה. בארה"ב, "ניו יורק טיימס", מהחשובים בעיתוני העולם, מדווח על הפסדים של 14 מיליון דולר בשל הירידה בפרסום בעיתון המודפס. העליה במספר המנויים בתשלום למהדורה הדיגיטלית, היא נקודת האור של המערכת שהכריזה השנה על מאמץ לארגון מחדש לעידן שאחרי הפרינט. לניו יורק טיימס יש היום 1.4 מיליון מנויים בתשלום למהדורת הדיגיטל בלבד.

אבל זו לא רק העיתונות המודפסת שמפנה את מקומה לדיגיטל, מחקרים חדשים חושפים תמונה רחבה יותר של התחזקות הרשתות החברתיות שהולכות ומבססות את מעמדן כ"ניו מדיה", גם בכל הקשור לחדשות.

62 אחוז צורכים חדשות ברשתות החברתיות

רוב האזרחים הבוגרים בארה"ב מתעדכנים היום בחדשות באמצעות הרשתות החברתיות, אחד מכל חמישה עושה זאת לעתים קרובות. על פי המחקר של מכון Pew, מדובר בעליה משמעותית מ-49 אחוז שהתעדכנו בחדשות ברשתות החברתיות בשנת 2012, ל-62 אחוז ב-2016.

מהמחקר שנערך בפברואר 2016, עולה כי 66 אחוז ממשתמשי פייסבוק נחשפו שם לחדשות, מול 59 אחוז בטוויטר. את החשיפה לחדשות ברשתות החברתיות מובילה Reddit הפופולרית יותר בארה"ב עם 70 אחוז. רוב המשתמשים (64 אחוז) צורכים את החדשות שלהם באמצעות רשת חברתית אחת בלבד, בדרך כלל פייסבוק. כרבע מהנשאלים אמרו שהם צורכים חדשות באמצעות שתי רשתות חברתיות ואילו 10 אחוז בלבד מקבלים את עדכוני החדשות שלהם באמצעות שלוש רשתות חברתיות או יותר.

851549_620093984716451_317351533_n

פייסבוק כרשת חדשות, פופולרית אך סובלת מבעיית אמינות

ומה עם האמינות?

רוב צרכני החדשות ברשתות החברתיות מתייחסים למידע שהם מקבלים שם במידה של ספקנות. דווקא פייסבוק, הרשת החברתית הפופולרית ביותר, גם בין צרכני החדשות, סובלת מרמת אמון נמוכה (12%) לפי המכון לעיתונות אמריקנית. הרשתות יוטיוב, טוויטר וReddit זוכות לרמות אמון גבוהות יותר (בסדר יורד).

אמינות המידע תיקבע בראש ובראשונה, בהתאם לעמדתו של צרכן החדשות ביחס למקור המידע וכן בהתייחס למי ששיתף אותו ברשת החברתית. נמצא כי למספר השיתופים או הלייקים יש השפעה זניחה על האמינות.

מהמחקר עולה כי כמו בעיתונות המסורתית, גם בדיגיטל, הפרמטר החשוב ביותר לצרכני החדשות הוא הפרדה בין דיווח עיתונאי לפרסומות. עם זאת, לשיעור דומה של נשאלים, יותר מ-60 אחוז, היתה חשובה באותה מידה מהירות העליה של האתר או האפליקציה וכן הקריאות שלהם במכשירים סלולריים. המשתתפים במחקר הסבירו שמראה האתר או האפליקציה, משפיע על מידת האמון שלהם גם במידע, באופן דומה לרושם הראשוני שמותירה כריכת ספר.

עוד שינויים בהרגלי הצריכה

כחמישית בלבד מצרכני החדשות ברשתות החברתיות השונות, יתעדכנו גם באמצעות מהדורות החדשות בטלוויזיה וברדיו. 15 אחוז בקירוב יעשו זאת באמצעות העיתונות הכתובה, בעוד שרוב משתמשי הרשתות החברתיות יצרכו חדשות באמצעות אתרי חדשות באינטרנט ואפליקציות. כשליש ממשתמשי פייסבוק ויוטיוב יתעדכנו גם באתרי החדשות ובאפליקציות, וכמחצית ממשתמשי טוויטר, אינסטגרם ולינקדאין.

מיהו צרכן החדשות ברשתות החברתיות?

המחקר של Pew  מגלה כי משתמשי פייסבוק, יוטיוב ואינסטגרם ייתקלו בחדשות תוך כדי הגלישה ברשתות, בעוד שכמחצית ממשתמשי טוויטר, Reddit ולינקדאין מחפשים שם חדשות בכוונת מכוון.

הפילוח הדמוגרפי של צרכני החדשות ברשתות החברתיות לא פחות מעניין: יותר נשים מתעדכנות בחדשות באמצעות פייסבוק וטוויטר, רובן בגיל 30-49. גברים יעדיפו את יוטיוב, לינקדאין, וטוויטר כדי להתעדכן בחדשות, רק 43 אחוז יעשו זאת באמצעות פייסבוק.

 

Nytimes_hq

הפרינט מת והדיגיטל?, מערכת ניו-יורק טיימס

 

הפרינט מת והדיגיטל?

העיתונאי מייקל וולף שכתב בין היתר את הביוגרפיה של איל העיתונות רופרט מרדוק, סבור כי בניגוד לדעה הרווחת שהעתיד נמצא בדיגיטל, גם הוא משול למת, ממש כמו העיתונות הכתובה. חומות התשלום מערערות את יכולתו של גוף תקשורת להחזיק קהל מנויים נרחב ומנגד – מסנני הפרסומות – מחלישים מאוד את המודל הכלכלי המבוסס על פרסום בדיגיטל. קהל הקוראים וקהל המפרסמים שלא החזיקו כלכלית את הפרינט, לא יעשו זאת גם בעבור הדיגיטל.

המצב הזה מביא ארגוני תקשורת ועיתונות כבר היום למכור או לשתף תכנים עיתונאיים מקוריים עם פייסבוק (Instant Articles) וגוגל. הפחד מהשתלטות הענקיות הללו על תחום התוכן העיתונאי, הוליד אפיק חלופי של אתרי המלצות תוכן. מנכ"ל אחת החברות, טאבולה, אדם סינגולדה, מנסה להסביר מה מסוכן למו"לים בשת"פ עם פייסבוק ומדוע הוא מציע פתרון טוב יותר. (עוד פרטים במאמר שמתפרסם באתר אגודת העיתונאים ת"א)

פתרון אחר, מיושם ע"י רשת החדשות VICE שמגייסת מימון במכירת תוכן ממומן, זאת כמובן על חשבון ההפרדה הקדושה בין עיתונות ופרסום. ה"סופרמרקט החדשותי" BuzzFeed מציג גישה מסוכנת יותר שמקדשת טראפיק ומשלבת באופן שאינו שקוף למשתמשים – עירוב בין תוכן עיתונאי לתוכן שיווקי.

הפרינט מת, הדיגיטל מחפש את עצמו, השאלה המטרידה היא – מה יקרה לעיתונאות כמקצוע וכמערכת מוסכמת של ערכים ואתיקה.

זהו סוף החדשות וסוף השידור הציבורי

רק לפני כחצי שנה, חגגו יושב ראש ההסתדרות, אבי ניסנקורן ושר האוצר משה כחלון, "מהפכה חברתית" כהגדרתם, כאשר הבטיחו לקלוט עשרת אלפים עובדי קבלן בשירות הציבורי (בריאות, חינוך ורווחה). שר האוצר אמר אז: "ביומי הראשון אמרתי שזאת עוולה חברתית שהגיע הזמן לצמצם באופן משמעותי". איך קרה שהשניים הללו שהתחבקו בהתרגשות על ההישג הזה אז, מכניסים את עבודת הקבלן לקודש הקודשים – אל לב ליבה של העשייה העיתונאית וזה לא קורה בערוצים המסחריים, אלא דווקא בשידור הציבורי.

טועה מי שמספיד כעת את מהדורת מבט, שאני נמנה על עורכיה בשש השנים האחרונות, מדובר במדרון חלקלק שעלול לדרדר את כל המערכות העיתונאיות בערוצים המרכזיים. ברגע שייושם הרעיון המסוכן וחסר התקדים בתיקון לחוק השידור הישראלי, של מיקור חוץ (Outsourcing), ספקי תוכן חיצוניים בתחום החדשות בערוץ הראשון, אין סיבה שבעלי הרישיון בערוצים המסחריים לא יבקשו להחילו גם שם. בראייה כלכלית צרה, העסקת עובדי קבלן עשויה להיות זולה יותר, עם מחויבות אפסית מצד המעסיק לתנאי שכר וביטחון תעסוקתי.

הצד השני של העסקה כזאת, הוא החלשת העיתונאים והפיכתם לשקופים וחסרי עמוד שדרה. כל אימת שעיתונאי-קבלן כזה יקומם עליו פוליטיקאי או כל מושא תחקיר עיתונאי – יהיה עליו להניח שהוא מסכן באופן הכי מפורש את מטה לחמו. במצב כזה, השידור הציבורי החדש של ישראל חוסם את פיו של כלב השמירה של הדמוקרטיה ומחזיק אותו קצר-קצר. זו הסיבה שהחוק המקורי אסר זאת במפורש וכך גם חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, הקובע כי זכייני הערוצים המסחריים אינם מורשים לרכוש שידורי חדשות מספק חיצוני ומחוייבים להחזיק בחברות חדשות עצמאיות בפיקוח ציבורי. זהו לא רק סוף החדשות אלא סוף השידור הציבורי, אם יאושר התיקון הזה לחוק כלשונו.

הדמוקרטיה נפגעת וחופש העיתונות גם

ברור מי המוטבים המיידיים מאילוף העיתונאים, השאלה היא היכן כל הבלמים בדרך שהיו צריכים לפעול על מנת לשמור על החופש העיתונאי. בסקר TNS ששידרנו השבוע במהדורת מבט בערוץ הראשון השיבו 36 אחוז מהנשאלים כי הדמוקרטיה הישראלית נחלשה בשנת כהונתה הראשונה של הממשלה. רוב הציבור, 58 אחוז, סברו שיש להגביל את כהונת ראש הממשלה לשתי קדנציות בלבד. ללא תלות במיקום על הציר הפוליטי, הציבור חושש מפגיעה בדמוקרטיה, ועיתונאים מוחלשים ומאויימים בעצם מבנה העסקתם, מגבירים את החשש הזה.

המקל שמנחית התיקון לחוק השידור הציבורי על ראשי העיתונאים, מתווסף להיעדרה של מועצה ציבורית מפקחת פעילה כנדרש אשר אמורה היתה לשמש חיץ בין הפוליטיקה למערכת התוכן. בלא אגרה ובהינתן שהמימון לשידור הציבורי הוא ישיר ע"י הממשלה, הבטיחו יוזמי החוק גלעד ארדן ויאיר לפיד להקים חומה סינית בין הפוליטיקה לתאגיד, אבל כך באמת לא בונים חומה.

הדרגתיות במקום פתיחה וסגירה

יותר משנה וחצי לפרסומו של חוק השידור הציבורי (הישראלי), שוב תתכנס הכנסת כדי לאשר דחייה של יישומו בחצי שנה, כאשר כבר בדברי ההסבר לחוק, מבהיר התאגיד כי גם הדחייה הזאת לא תספיק. המחוקק והרשות המבצעת מעדיפים להתעלם משום מה מעמדת התאגיד, ולפתור אותה ב"תחילת שידור הדרגתית". ראשית – חדשות בקבלנות מספק חיצוני וכעבור שנתיים אמור להצטרף ערוץ לילדים שהיה אמור להיות לכתחילה חלק מהשידור הציבורי. תחילת השידורים ההדרגתית היא נקודת יציאה שנשתלה בחוק כדי לחמוק מהמחויבות שלא תהיה סגירה  ללא פתיחה, כאשר תחילת השידורים הופכת למשהו מאוד לא מחייב בהיקפו.

החוק מתעלם ממצבה העגום של רשות השידור שיובשה ופורקה בשנה האחרונה: הכנ"ר המנהל אותה דיווח כי לא הועבר כל המימון הנדרש, מאחר שנכון לרגע זה סיום שידוריה נקבע לסוף חודש מארס, לא נרכשו תוכניות חדשות, סדרות וסרטים. מאות עובדים שוחררו ופרשו, רבים מהם במשרות חיוניות שהותירו חלל ריק ופגיעה ממשית בעבודה היומיומית. גם אם בעקבות הארכה נוספת תמלא הממשלה את חובתה ותעביר לרשות השידור את המימון הנדרש, נשאלת השאלה האם לא יהיה זה ניסיון מאוחר מדי להחיות גוף מת.

עובדי רשות השידור: בין יום השקר לראש השנה

עוד כמה מילים, על שק האגרוף של שונאי השידור הציבורי – עובדי רשות השידור. כאלף מהם שנותרו ברשות בשלב זה, עושים לילות כימים כדי למלא מספר תפקידים במקביל, עקב דלדול השורות, ואינם יודעים עדיין האם יהיה להם מקום עבודה אמיתי אחרי יום השקר, 1 באפריל 2016 ולכמה זמן. אם תהיה הארכה של חצי שנה, יפוטרו כולם ב-30.9.16 ערב ראש השנה תשע"ז, כאשר גם המעטים שייקלטו בתאגיד – לא יוכלו לשמור על שכרם ותנאי העסקתם ויאלצו להתחיל מאפס.

ההסתדרות הסכימה בימים האחרונים לוותר על התחייבות התאגיד לשמור על שכרם של עובדי רשות השידור שייקלטו. הגזר שהובטח בתמורה: הגדלה משמעותית של מספר העובדים הנקלטים – לא הוכנס כלל לתיקון לחוק. גם כאן – העובדים חוטפים את המקל, הגזר נעלם וההסתדרות נאלמת.

בינתיים, הם יוצאים לצלם סרטים ותוהים האם ישודרו, מספרים את סיפוריהם של נפגעי בירוקרטיה ויוקר המחיה, וחוזרים הביתה למשכנתאות ולחובות שלהם. מדי יום אני רואה סביבי עובדים נשברים ומייחלים לסוף שיגאל אותם מיסוריהם, ממש כמו חולים סופניים. איש מאתנו אינו ראוי לכך, ומי שחוקק והיה אמון על הביצוע הקלוקל של שדרוג השידור הציבורי בישראל, חייב לקבל אחריות גם לבני האדם, האמהות והאבות שנפגעים על לא עוול בכפם. לא, הם אינם אשמים במחדלי ההנהלות הקודמות ובכשלי המינויים ברשות לאורך השנים. החרדה הזאת, הספינים הבלתי נגמרים, אי הביטחון התעסוקתי במובן הכי בסיסי – הנם העסקה פוגענית לכל דבר ועניין.