על "ילדי החצר הגדולה" של אילנה מושכל ושלי

כשנקודת הפתיחה היא אמא חילונית ואבא דתי, עם סבתא וסבא קומוניסטים מצד אחד וקרובי משפחה במאה שערים מצד שני, פתיחות וסובלנות הם לא רק ערכים רצויים, אלא צו החיים.

 

כילד, גדלתי על הסיפור המקסים אודות החצר הגדולה, שגדלו בה דורות, זה – לצד זה, כאשר הם מעניקים מעצמם למען הסביבה ומקבלים בחזרה. מאוחר יותר, הבנתי שהחצר של אימי, מבלי שאמרה זאת – התבססה על האוטופיה המרקסיסטית שסבתא מרים שיננה שוב ושוב: "כל אחד ייתן כפי יכולתו ויקבל לפי צרכיו".

מתוך כתב היד המקורי "ילדי החצר הגדולה" מאת אילנה מושכל:

"המשפחה האכילה את הפרה, והיא נתנה להם חלב. המשפחה טיפלה בתרנגולות, וקיבלה מהן ביצים. המשפחה טיפלה בְּעצי הפרי וּכְתוֹדה – נתנו להם פירות. המשפחה טיפלה בִּיְרקות הגינה, ובתודה – הם נתנו לה ירקות. בימים ההם לא היה צורך לקנות במכולת, בחנות הירקות או באטליז, כי הכל היה בחצר שליד הבית. ירקות, פירות, פרחים, בעלי חיים, ביצי תרנגולות וחלב פרה. אלה היו ימים בהם גרה כל המשפחה בְּבָית קטן וְחָצֶר – גדולה."

ההתפכּחוּת אצל הוריהן של לנה ודרורה, מרים וּמנחם, סבתי וסבי, באה זמן קצר לאחר שחזרו לפולין וחוו על בשרם את הפער בין החזון למציאות. המשפחה סבלה מאנטישמיות, שם – הם נחשדו כמשת"פים ציונים, דבר שלא נגמר בהערות ארסיות מהסביבה, וכלל גם ביקור של סוכני המשטר בביתם באישון לילה.

מדוע נסעה המשפחה לפולין וכיצד נחלצה משם וחזרה לישראל. מתוך "ילדי החצר הגדולה"

 

החוויה הייחודית הזאת בפולין, איפשרה לסבתא מרים שצברית ממנה לא היתה, תלמידה בביה"ס העברי הראשון "חביב", וחניכת תנועת הנוער, עם אחים ששירתו בפלמ"ח ובהגנה – לחוות זרות – כשחזרה עם בנותיה לארץ ישראל. מי שנחשדו שם כמשת"פים ציוניים – כונו כאן בבוז קומוניסטים, ונחשדו בקרב בני המושבה הוותיקים – כמרגלים, לא פחות.

 

אני זוכר שיחות רבות עם סבתא בעקבות קריסת הקומוניזם במזרח אירופה. היתה לה ביקורת רבה על מה שנעשָה שם, אבל היא האמינה בתוך תוכה בערכי הסוציאליזם. כמי שנולד לתוך דמוקרטיה ישראלית, לא הבנתי אז אילו פינות של חושך חברתי מתקיימות בחסות הדמוקרטיה. לכן, כשאני קורא את השיר "התפכּחוּת" מתוך הספר "בנוף אישי", אני חוזר ברוחי לאותן שיחות, היום – עם מחשבות חדשות שהייתי שמח לחלוק עם סבתא מרים.

התפכחות, מתוך "בנוף אישי" שכתבה אילנה מושכל (אופיר ביכורים)

בסכין מנתחים חדה וּבִרְגִישות רבה, נוגעת אמא ב"ילדי החצר הגדולה", בִּטְראומת הקליטה שחוותה כאן כילדה. היא אגב, אף פעם לא הגדירה את זה כך, אבל די לקרוא כמה שורות מן הספר, כדי להבין כמה קשה היתה החוויה, עד שהביאה אותה ואת אחותה לעזוב את בית הספר החילוני "חביב", לבדן, ללא ידיעת ההורים ולעבור לבית הספר הדתי "סיני", שם – זכו ליחס שונה.

קשיי הקליטה בגן הילדים במושבה ראשון לציון, מתוך "ילדי החצר הגדולה" מאת אילנה מושכל (אופיר ביכורים)

וזה מביא אותי למעבר הנוסף, שעשתה אמא שלי, מְנִקלטת לקולטת, מעולה חדשה למורה קולטת עולים, מרוסיה ומאתיופיה. ביחד עם צבא הקודש של מתנדבות גמל"א, הן עשו הכל, כדי שילדי העולים שהגיעו לכאן בשנים הללו לא יחוו את אשר חוו לנה ודרורה.

תלמידתי היקרה, מתוך "בנוף אישי" מאת אילנה מושכל (אופיר ביכורים)

בסופו של דבר, החצר המשפחתית, החמה, שבה קרובי משפחה וחברים, עטפו בחום את מרים, לנה ודרורה, היא מטפאורה למה שישראל מייצגת בעיני אמא – ההבטחה שהמדינה הזאת חייבת לקיים: איש תחת גפנו ותחת תאנתו, אנטיתזה לסביבה האנטישמית וְלמשטר הטוטליטרי העויין, עם אב שורד שואה שחווה פליטות, עד ליומו האחרון. כמו העולים מאתיופיה, גם לנה הגיעה למולדת הכיסופים, ישראל, וטעמה בדרך מן הדבש ומן העוקץ. בניגוד לרציונל מאחורי מערכון "העולים החדשים" של לול, הספר "ילדי החצר הגדולה" מבקש להעניק מצפן מוסרי לקולטים ועוגן לנקלטים. המסר החיובי בסוף הסיפור, הוא בהשלמת התהליך: כשלנה שנקראה על שמו של לנין הופכת לאילנה, אחת מאותן אילנות שהזכיר דוד בן גוריון במכתב התשובה לאותה נערה מראשון לציון שכתבה לו, זו שחוגגת יום הולדת בסמוך לחג הנטיעות, יום הולדתה של כנסת ישראל.

 

הספר "ילדי החצר הגדולה" יצא לאור בהוצאת "אופיר ביכורים" ומוצע למכירה בכל חנויות הספרים ובאתר ההוצאה לאור.

 

מעונן

הלילה נמשך, גם כשהשמש זורחת
רכבת המחשבות דוהרת מחוץ לזמן
ההווה מתמשך, כשהנפש אינה סולחת
היקום בהיר, הקיום – מעונן
הגוף נטוע, הנשמה פורחת

חורף 2015 / מכתב לבתי

בתי היקרה,
רק לפני שבועיים טיילנו בעכו ביחד. התעוררנו לקול המואזין, דיברנו על הדו קיום בעיר מעורבת, לא רק כרעיון יפה אלא כמרקם חיים ממשי. כשעצרנו בתחנת דלק, ראינו מוסלמי מתפלל ושאלת אותי מדוע הוא כורע ומנשק את הרצפה. שוחחנו על מנהגי המוסלמים ואמונתם, ואתם נעתם בסקרנות ובביטחון של ילדים בתוך הדוחק, בין דוכני השוק. במיוחד שמתם לב לברכה שנשמעה שוב ושוב: "סאלאם עלייכום!".

בשבת האחרונה היקום המקביל והשפוי הזה קרס: השוק בעיר העתיקה התרוקן, אחווה ושיתוף פעולה פינו את מקומם לפחד ולניכור.

רצף בלתי פוסק של פיגועים, אינתיפאדה, או "גל טרור" כפי שאנחנו מכנים זאת בתקשורת הישראלית, טלטלו את המדינה וגם אותך יקרה שלי. כל כך קיוויתי להרוויח עוד כמה ימים לפני שיחת האקטואליה שלנו, בתקווה שהשפיות תשוב למחוזותינו. אבל את, בחכמתך ובעקשנותך, לא הנחת לי להתחמק בתשובה כללית, ודרשת ממני לספר מה בדיוק קורה.

בסך הכל בת 11, אני חושב לעצמי, וכבר נחבטת אל חומת המציאות הגבוהה שמקיפה אותנו. סיפרתי לך על משפחת בנט שכמונו, יצאה לטייל בסוכות. בעיר העתיקה בירושלים, הסכין פילחה את חייהם של אהרן בנט, אב לשני ילדים ושל הרב נחמיה לביא שניסה לסייע להם, הוא הותיר אחריו שבעה ילדים.

השתדלתי לצמצם בפרטים ולא סיפרתי לך על ארבעת ילדי משפחת הנקין שהפכו ליתומים, לאחר שהוריהם נעמה ואיתם נרצחו. הקדיש של מתן בן התשע על הוריו חידד את כל מה שמעוות בסכסוך העקוב מדם על הארץ הזאת.

ילדתי, שאלת אותי מדוע הם עושים את זה. חשבי על הבריון בכיתה, שמנסה להשיג דבר מה בכוח, כי איבד את האמון בעצמו ובסביבה, ואינו מאמין שיש דרך אחרת. כמובן שטועה מי שחושב שבאמצעות הסכין, המקלות והאבנים, יוכל לעצב מציאות שונה. שנאה ואלימות הם מתכון לאבדון, כך אנחנו מחנכים אותך ואת אחיך, כך חונכנו אנו.

לפני כשבוע, ציינו 42 שנה למלחמת יום הכיפורים, שבה הפתיעו צבאות מצרים וסוריה את ישראל וניסו להשמידה. אני נולדתי ממש בסיומה של המלחמה הזאת, למדינה שניצחה, אך שילמה מחיר כבד מאוד בחיי אדם. אבל הייתה לנו תקווה: כשהייתי לנער, הסבים והסבתות תמיד הבטיחו בחיוך שעד שאגיע לגיל 18 כבר לא יהיה צבא, ולא יהיו עוד מלחמות.

אחרי 21 שנה, כשכבר הייתי חייל בלבנון, כתב שמואל הספרי את השיר "חורף 73'", שבוצע אז על ידי חיילים בני גילי ב"להקת חינוך מיוחד":
"כשנולדנו הייתה הארץ פצועה ועצובה,
הבטתם בנו, חיבקתם אותנו, ניסיתם למצוא נחמה
כשנולדנו ברכו הזקנים בעיניים דומעות,
אמרו הילדים האלה הלוואי לא ילכו אל הצבא.
ופניכם בתצלום הישן מוכיחות שדיברתם מכל הלב
כשהבטחתם לעשות בשבילנו הכל להפוך אויב לאוהב. "
השיר הזה נכתב בשנה שבה חתמו יצחק רבין, יאסר ערפאת וביל קלינטון על הסכם אוסלו. קיווינו ששם הונחה התשתית לשלום, היו אלה ימים מרגשים של תקווה, אך גם תקופה של פיגועי תופת נוראים.

23 שנה אחרי החתימה ההיא במדשאות הבית הלבן, הודיע לפני שבועיים יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, בנאומו באו"ם כי הפלסטינים אינם מחוייבים עוד להסכמים. הוא קבר את התקווה לעמו ונתן בכך את האות להרחבת העימותים, שהחלו עם עלייתו של השר אורי אריאל להר הבית ערב ראש השנה, לגל טרור נרחב ויומיומי.

החתימה על הסכם אוסלו, 13.9.93

בעוד שבועיים נציין עשרים שנה להירצחו של ראש הממשלה יצחק רבין, על ידי יגאל עמיר, כשנתיים אחרי אוסלו. לצערי, בעבור בני גילך, רבין ואוסלו הם רק היסטוריה, ואני חושש שגם התקווה תהפוך לעוד מילה כתובה בהמנון.

השיחות עם הדור הצעיר (20-30), לא חשוב היכן הם על הציר הפוליטי, לימדו אותי שרבים מהם, מקבלים בהשלמה עתיד שנראה כמו ההווה – פסקי זמן הולכים ומתקצרים בין מבצע צבאי אחד למשנהו. שאלתי התמימה ביחס לתקווה שפעם, בלי להתחייב מתי, יהיה כאן שקט – נענתה בציניות.

ילדי חורף 2015, אינם רוצים הבטחות, לא מדברים על שלום, בטח לא שרים עליו וגם לא מחפשים אותו יותר (כפי שאפשר ללמוד מנתוני גוגל טרנדס). אני די בטוח ששלום אינה האסוציאציה הראשונה שתעלה אצלם היונה.
בני גילי גדלו לפחות עם תקווה מסויימת, אני תוהה האם אנחנו יכולים בכלל להעביר את זה הלאה. הייתי רוצה להבטיח לך עתיד אחר בארץ הזאת, המדינה היחידה שלנו, הדמוקרטית והיהודית. הייתי רוצה, אבל בדיוק דיווחנו על ילד שכנראה לומד שתי כיתות מעלייך, במזרח ירושלים, שדקר בראשו ילד בן גילו, רק משום שהוא יהודי.

הטרור לא ינצח אותנו, אבל זה לא מספיק, אני מקווה שהשפיות והתקווה יגברו יום אחד ואז תוכלי גם את לקרוא את המכתב הזה כמסמך היסטורי. אינשאללה!

הטור פורסם לראשונה במדור "מדחום" באתר "המקום הכי חם בגיהנום"

מחנק ראש השנה

ערב חג, המסרונים מתמסררים,
כוונות טובות משועתקות בסמלים.
הודעות כתובות חוסכות שיחות,
שחלילה יגלשו למילים פחות חגיגיות.

ראש השנה לדמוקרטיה החדשה,
עיתונאים בפירוק, עם סעיף השתקה.
הצהרות מצולמות חוסכות ריאיונות,
שחלילה יגלשו לשאלות מיותרות.

סוגרים שנה, מנקים את הבטחות האתמול,
מפרקים רשויות, נותנים גז למונופול.
מתלכדים מול אויבים חדשים, מבפנים ומבחוץ,
שחלילה לא יבואו רעיונות מהפכניים לאזרח הלחוץ.

פותחים שנה, על הר הבית התפרעויות,
דגל פלסטין מונף באו"ם ואיראן זוכה לחיבוק האומות,
דאעש על גבול סוריה והאיחוד מחרים תוצרת ההתנחלות,
וראש הממשלה מברך – כי ישראל היא עדיין אי של יציבות.

מחר כל איש יבנה בשתי ידיו את מה שהוא חלם היום,
ואולי הכל היה רק משל וחלום?
כמה רחובות מכאן, בעמותת הסיוע משתרכים התורים לחבילות,
כי חלילה וחס לא נשלים עם איום הגרעין, אבל עד אז, חייבים להמשיך לחיות.

בין כסה לעשור, יתפזרו ענני האבק המצהיבים,
נשב לארוחת החג עם בני משפחתנו היקרים.
נרים כוסית לחיים ונדבר על האבק,
רק שאף אחד לא יאמר מילה – על המחנק.