שוב, התקשורת אשמה!

ראש הממשלה בנימין נתניהו צייץ הערב בחשבון הטוויטר שלו הבהרה כי בניגוד לטענות הפלסטינים, לא סוכם על הקפאת בניה במהלך הניסיון להגיע לרגיעה.
כמה מפתיע היה לראות שכעבור מספר דקות, עלה בחשבון הפייסבוק שלו פוסט שבו הוא מאשים את "התקשורת הישראלית" בהצנעת ההסתה נגדו ברשת. למה זה מפתיע? – משום שהפוסט השני מתייחס לאירוע שהתרחש לפני ארבעה ימים!
ראש הממשלה מתייחס לפוסט עלוב ופסול, שהעלה אדם פרטי בעמוד הפייסבוק האישי שלו ובו תמונתו במדי אס-אס. אלא ש"התקשורת" דווקא דיווחה על כך, גם על העובדה שנגד אותו אדם נפתחה חקירה פלילית וכי הוא זומן לשימוע לפני פיטורין במקום עבודתו. העובדה שהוא עיתונאי ב-YNET, היא בעיה שעמה צריכה להתמודד המערכת שלו, שמיהרה לצאת נגד הפרסום. פוסט ההסתה שלו, גם כאדם פרטי בעמודו האישי בפייסבוק, אסור בחוק וצריך להיות מטופל בהתאם.

ובכל זאת, מותר לתהות, מדוע בחר ראש הממשלה להעלות את הפוסט הזה דווקא הערב, באיחור של ארבעה ימים. מדוע הוא בוחר לקחת מקרה חמור מאוד, אך פרטי, ולהפוך אותו לכר פורה לעוד פוסט שמנגח את "התקשורת הישראלית"?

שוב, התקשורת אשמה!

שוב, התקשורת אשמה!

הקישור המתבקש – ערב יום הזיכרון הממלכתי לראש הממשלה המנוח יצחק רבין, ימים שבהם כולנו נזכרים בתמונתו במדי אס-אס, בקריאות "בדם ואש את רבין נגרש", ו"בוגד" מול המרפסת בכיכר ציון שבה ניצבו בכירי הליכוד דאז, בהם גם נתניהו.
בשני העשורים שחלפו מאז רצח יצחק רבין, הרבה השתנה. ההסתה לא פסקה, אבל היא הוכרזה כבלתי חוקית, קווים אדומים נמתחו, גם אם מפעם לפעם יש מי שמאתגר אותם. מערכת אכיפת החוק יודעת לטפל במקרים הללו במלוא חומרת הדין וללא דיחוי, גם הפוליטיקאים זהירים היום הרבה יותר במקומות שב-1995 היו אפורים.
העלאת הפוסט בעיתוי הזה ע"י ראש הממשלה, יוצרת את ההקשר, גם בלי לומר על כך מילה. לפני נתניהו, היו אלה נשיא המדינה, נשיאת בית המשפט העליון, שרים וחברי כנסת שהולבשו בתקופה האחרונה במדי אס-אס. רבים מהמקרים לא נדונו בהרחבה בכלי התקשורת. ברמה הציבורית המעשים הללו מוקעים, גם אם הסיקור העיתונאי אינו מהדהד את הפרסומים הפסולים הללו. הפניית האש לעבר "התקשורת הישראלית" לא רק שאינה תורמת למניעת הסתה, היא אף עלולה לתרום לאווירה כזאת, גם כנגד עיתונאים.
הפוסט המסית של אותו עורך, הורד זמן קצר אחרי שעלה, כמו גם כל הפרופיל שלו ברשת פייסבוק, הסיקור של הפרשה נמשך וכעת הפוסט של רה"מ מעניק לפוסט הפרטי הפסול הזה כבר במה מרכזית.

גל הפיגועים והסרטונים: תיעוד אינו בהכרח פורנוגרפיה של הטרור

דברים שכתבתי בעקבות התוכנית "תיק תקשורת" עם חיים זיסוביץ', שבה השתתפתי היום לצד עמיתיי נורית קנטי, עורכת "מה בוער" בגל"צ, ויחיא קאסם, עיתונאי "אל חורא":

כתבה מי שכתבה שמדובר בפורנוגרפיה של הדקירות. בעיניי זו אמירה פטרנליסטית ומתנשאת שלא מניחה שהצופים הם מבוגרים תבוניים וביקורתיים ובוחרים כל אחד באיזו מידה הוא רוצה להתעדכן.
בוקר טוב עולם, השנה היא 2015, ושניות מרגע שהתרחש פיגוע, הוא מתועד בעשרות סרטונים שעולים בוואטסאפ, פייסבוק וטוויטר. ההנחה ש"התקשורת" צריכה להוריד מסך ולהשאיר את הסרטונים הללו רק לרשתות החברתיות היא לעניות דעתי – אנאכרוניסטית.
הסרטון האחרון שהפיצה המשטרה, לא גורמים פרטיים, מהפיגוע בפסגת זאב, מוכיח בתיעוד מצולם שהנראטיב שביקש יו"ר הרשות, אבו מאזן, לעצב למה שהוא מכנה "אינתיפאדת אל קודס" – הוא שקרי. הילדים בני ה-13 וה-17 ש"יצאו לטייל כשסכין בידהם" נראים בו בבירור כשהם רודפים אחרי אברך בן 20 דוקרים אותו וממשיכים לילד תמים רכוב על אופניו ודוקרים אותו. השניים עדיין מאושפזים במצב קשה. הדוקר, מי שלטענת אבו מאזן "הוצא להורג ע"י ישראל" עומד להשתחרר מבית החולים ואז אני מקווה יעמוד לדין.
זו היתה גם התשובה שלי לעמיתי יחיא קאסם עיתונאי "אל חורא" שטען שהתקשורת הישראלית מסקרת באופן חד צדדי את גל הטרור. למרבה הצער ציבור מסויים מבין ערביי בחר לקחת חלק פעיל ב"אינתיפאדת אל קודס" בהפגנות מתוזמנות במקביל לפיגועי טרור נגד אזרחי ישראל. לא שמעתי חברי כנסת ערבים, מבין אלה שקיבלו פתחון פה ובמה בערוצי השידור המרכזיים אשר מצאו לנכון לגנות את הפיגועים. גם אבו מאזן כמובן לא עשה זאת, נהפוך הוא – השמיע נאום שקרים והסתה אמש ברמאללה.
כתבנו בשטחים יורם כהן מביא מדי ערב במבט את הקולות והמראות מן הצד השני, ועושה זאת באומץ וביושר גם בימים האחרונים, בתנאים מסוכנים במיוחד:

האם כל הסרטונים הללו ראויים? – לא. אנחנו בהחלט חווים היצף מוגזם: יותר מדי תיעוד של דם וגופות, אבל זו כבר תופעה חברתית. אנחנו כעיתונאים וכעורכים חייבים לקבל את ההחלטה באחריות, מה וכמה לשדר. זה מחדד את ההבדל בין המדיה החברתית והתקשורת ה"מיינסטרימית": אצלנו יש אמות מידה עיתונאיות, אתיקה, שיקולים משפטיים וערכיים. לא כל מה שמישהו צילם והעלה בסלולרי והעלה לרשת ראוי לשידור, אבל הוא גם לא נפסל על הסף וטעון בחינה עניינית. עדיף שהציבור יידע שהוא לא "יחמיץ" שום תיעוד שיש בו ערך עיתונאי, ומנגד, שהתקשורת יודעת לסנן בעבורו את מוץ מן התבן, עיקר מן התפל ובמיוחד – מקבלת אחריות על בדיקת העובדות. זה בדיוק מה שאתה לא מקבל מחבריך שמשתפים סרטון מדמם נוסף בקבוצת הוואטסאפ או בפייסבוק.

חורף 2015 / מכתב לבתי

בתי היקרה,
רק לפני שבועיים טיילנו בעכו ביחד. התעוררנו לקול המואזין, דיברנו על הדו קיום בעיר מעורבת, לא רק כרעיון יפה אלא כמרקם חיים ממשי. כשעצרנו בתחנת דלק, ראינו מוסלמי מתפלל ושאלת אותי מדוע הוא כורע ומנשק את הרצפה. שוחחנו על מנהגי המוסלמים ואמונתם, ואתם נעתם בסקרנות ובביטחון של ילדים בתוך הדוחק, בין דוכני השוק. במיוחד שמתם לב לברכה שנשמעה שוב ושוב: "סאלאם עלייכום!".

בשבת האחרונה היקום המקביל והשפוי הזה קרס: השוק בעיר העתיקה התרוקן, אחווה ושיתוף פעולה פינו את מקומם לפחד ולניכור.

רצף בלתי פוסק של פיגועים, אינתיפאדה, או "גל טרור" כפי שאנחנו מכנים זאת בתקשורת הישראלית, טלטלו את המדינה וגם אותך יקרה שלי. כל כך קיוויתי להרוויח עוד כמה ימים לפני שיחת האקטואליה שלנו, בתקווה שהשפיות תשוב למחוזותינו. אבל את, בחכמתך ובעקשנותך, לא הנחת לי להתחמק בתשובה כללית, ודרשת ממני לספר מה בדיוק קורה.

בסך הכל בת 11, אני חושב לעצמי, וכבר נחבטת אל חומת המציאות הגבוהה שמקיפה אותנו. סיפרתי לך על משפחת בנט שכמונו, יצאה לטייל בסוכות. בעיר העתיקה בירושלים, הסכין פילחה את חייהם של אהרן בנט, אב לשני ילדים ושל הרב נחמיה לביא שניסה לסייע להם, הוא הותיר אחריו שבעה ילדים.

השתדלתי לצמצם בפרטים ולא סיפרתי לך על ארבעת ילדי משפחת הנקין שהפכו ליתומים, לאחר שהוריהם נעמה ואיתם נרצחו. הקדיש של מתן בן התשע על הוריו חידד את כל מה שמעוות בסכסוך העקוב מדם על הארץ הזאת.

ילדתי, שאלת אותי מדוע הם עושים את זה. חשבי על הבריון בכיתה, שמנסה להשיג דבר מה בכוח, כי איבד את האמון בעצמו ובסביבה, ואינו מאמין שיש דרך אחרת. כמובן שטועה מי שחושב שבאמצעות הסכין, המקלות והאבנים, יוכל לעצב מציאות שונה. שנאה ואלימות הם מתכון לאבדון, כך אנחנו מחנכים אותך ואת אחיך, כך חונכנו אנו.

לפני כשבוע, ציינו 42 שנה למלחמת יום הכיפורים, שבה הפתיעו צבאות מצרים וסוריה את ישראל וניסו להשמידה. אני נולדתי ממש בסיומה של המלחמה הזאת, למדינה שניצחה, אך שילמה מחיר כבד מאוד בחיי אדם. אבל הייתה לנו תקווה: כשהייתי לנער, הסבים והסבתות תמיד הבטיחו בחיוך שעד שאגיע לגיל 18 כבר לא יהיה צבא, ולא יהיו עוד מלחמות.

אחרי 21 שנה, כשכבר הייתי חייל בלבנון, כתב שמואל הספרי את השיר "חורף 73'", שבוצע אז על ידי חיילים בני גילי ב"להקת חינוך מיוחד":
"כשנולדנו הייתה הארץ פצועה ועצובה,
הבטתם בנו, חיבקתם אותנו, ניסיתם למצוא נחמה
כשנולדנו ברכו הזקנים בעיניים דומעות,
אמרו הילדים האלה הלוואי לא ילכו אל הצבא.
ופניכם בתצלום הישן מוכיחות שדיברתם מכל הלב
כשהבטחתם לעשות בשבילנו הכל להפוך אויב לאוהב. "
השיר הזה נכתב בשנה שבה חתמו יצחק רבין, יאסר ערפאת וביל קלינטון על הסכם אוסלו. קיווינו ששם הונחה התשתית לשלום, היו אלה ימים מרגשים של תקווה, אך גם תקופה של פיגועי תופת נוראים.

23 שנה אחרי החתימה ההיא במדשאות הבית הלבן, הודיע לפני שבועיים יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, בנאומו באו"ם כי הפלסטינים אינם מחוייבים עוד להסכמים. הוא קבר את התקווה לעמו ונתן בכך את האות להרחבת העימותים, שהחלו עם עלייתו של השר אורי אריאל להר הבית ערב ראש השנה, לגל טרור נרחב ויומיומי.

החתימה על הסכם אוסלו, 13.9.93

החתימה על הסכם אוסלו, 13.9.93

בעוד שבועיים נציין עשרים שנה להירצחו של ראש הממשלה יצחק רבין, על ידי יגאל עמיר, כשנתיים אחרי אוסלו. לצערי, בעבור בני גילך, רבין ואוסלו הם רק היסטוריה, ואני חושש שגם התקווה תהפוך לעוד מילה כתובה בהמנון.

השיחות עם הדור הצעיר (20-30), לא חשוב היכן הם על הציר הפוליטי, לימדו אותי שרבים מהם, מקבלים בהשלמה עתיד שנראה כמו ההווה – פסקי זמן הולכים ומתקצרים בין מבצע צבאי אחד למשנהו. שאלתי התמימה ביחס לתקווה שפעם, בלי להתחייב מתי, יהיה כאן שקט – נענתה בציניות.

ילדי חורף 2015, אינם רוצים הבטחות, לא מדברים על שלום, בטח לא שרים עליו וגם לא מחפשים אותו יותר (כפי שאפשר ללמוד מנתוני גוגל טרנדס). אני די בטוח ששלום אינה האסוציאציה הראשונה שתעלה אצלם היונה.
בני גילי גדלו לפחות עם תקווה מסויימת, אני תוהה האם אנחנו יכולים בכלל להעביר את זה הלאה. הייתי רוצה להבטיח לך עתיד אחר בארץ הזאת, המדינה היחידה שלנו, הדמוקרטית והיהודית. הייתי רוצה, אבל בדיוק דיווחנו על ילד שכנראה לומד שתי כיתות מעלייך, במזרח ירושלים, שדקר בראשו ילד בן גילו, רק משום שהוא יהודי.

הטרור לא ינצח אותנו, אבל זה לא מספיק, אני מקווה שהשפיות והתקווה יגברו יום אחד ואז תוכלי גם את לקרוא את המכתב הזה כמסמך היסטורי. אינשאללה!

הטור פורסם לראשונה במדור "מדחום" באתר "המקום הכי חם בגיהנום"