הימים הללו, ימי דמדומים ומאבק צודק, ימים של תקוות בצל אכזבות קשות ומצוקה אמיתית שמציבים כל אחד מאתנו במבחן אישי, משפחתי ומקצועי קשה מנשוא. בתנאים הקשים הללו, המשכנו לשדר ולמחות, למחות ולשדר.
לשווא קיווינו שהקולגות יעשו את עבודתם בכנות וייספרו גם את סיפורם של 1000 עובדי רשות השידור אשר מפוטרים מכוח חוק (לראשונה במדינת ישראל ובהסכמת ההסתדרות). עמדתי בהפגנות והבטתי בעינייהם העצובות של חבריי וילדיהם, מאות היו שם. מתברר שזה לא היה שווה אפילו כיתוב תמונה ב"ידיעות אחרונות", גם לא כתבות במהדורות 2 ו-10 (ואני לא סופר דיווחים על ה"משבר הפוליטי"). זמן רב נמנענו כמעט מלטפל בנושא על מרקע הערוץ הראשון, עד שחילחלה ההבנה – שאם לא אנחנו, איש לא יספר את הסיפור הזה.
המשכנו לשדר ולמחות, למחות ולשדר. כתבתו של איתי דודי במבט
בתת התנאים שבהם עבדנו, המשכנו להביא אל המסך סיפורים בלעדיים וחשובים שכיבדו את השידור הציבורי. בימים האחרונים כתבים וצלמים הפגינו בבוקר עם יתר העובדים, צילמו בצהריים ישבו באולפן בערב וחוזר חלילה. מסך הערוץ הראשון התרענן בשנים האחרונות והביא כבוד למוסד שהפכו אותו למושמץ ביותר בישראל: "היהודים באים", "שומרי הסף", "והארץ היתה תוהו ובוהו" ו"הרמטכ"לים", הן רק כמה דוגמאות.
אף עובד ולמעשה – אף אדם אינו ראוי ליחס שזכו לו עובדי רשות השידור לאחר שהוחלט לסגור את מקום עבודתם. מחאתם צריכה להישמע וחייבת לזכות להתייחסות עניינית ואחראית, לא ככלי משחק פוליטי ולא כקורבנות של אסון הומניטרי.
בימים האחרונים עמדנו כתף אל כתף במחאה הצודקת נגד העוול הנורא שנעשה לנו, עובדי רשות השידור. שנים על גבי שנים של מחדלי ניהול קשים בידי הנהלות שמינו שרים שלא עשו דבר בזמן אמת, ובדיעבד – הרימו את ידם כדי להיפרע מן הש.ג – העובדים.
אף אחד מאתנו לא מנסה לצבוע בוורוד את רשות השידור, הרי כולנו הסכמנו לרפורמה וייחלנו לה, עד שהשרים ארדן ולפיד החליטו לעשות סיבוב פוליטי על חשבון האגרה. מאז, אנחנו המת החי – תחת מפרק הצלחנו להפיח חיים וצבע חדשים על המסך, מיטב העובדים התגייסו כדי להוכיח שהקדימו להספיד אותנו ולחתום על תעודת הפטירה.
זה לא הועיל.
הצלם העצוב דני גרשון. צילום: ארז כהן
מייסד דה מרקר גיא רולניק יכול לחלוטין לזקוף לזכותו את קבורתה של רשות השידור תוך כדי הובלת עובדיה ברחובות כשהם מרוחים בזפת ונוצות. כבר ביוני 2008 הוא כתב: "ה-DNA של רשות השידור פגום…צריך לסגור ולהתחיל מחדש". רולניק יכול להתגאות בראשוניות על הביטוי הכי גזעני שהודבק אי פעם לציבור בישראל. אין זה המקרה הראשון בהיסטוריה שבו נעשה שימוש בטרמינולוגיה פסאודו-מדעית, כדי להצדיק גזענות לשמה. מי שכותב על רשות השידור ועובדיה במונחים של תת מחלקה נפרדת בתחום בעלי החיים הוא גזען. בעקבותיו של רולניק, היו רבים ולא טובים שהגדילו לעשות בתחום הדמוניזציה לעובדים, לא רק בדה מרקר.
הצחנה הגזענית המיזנטרופית הזאת ריחפה גם מעל לדיוני ועדת לנדס, שם אמר למשל נציג איגוד הבימאים: "לסגור ולפתוח מחדש, בתנאי שמחליפים את כל עובדי הרשות. המקום הזה כל כך רקוב עד שלא ניתן להשאיר בן אדם ישר ולהמשיך לעבוד שם".
דוגמה נוספת נשמעה השבוע מעל מרקע ערוץ 10, במונולוג אטום, שטוף שנאה שמבוסס בעיקר על בורות. יוצרת צעירה פנתה לעובדי רשות השידור שנזרקים הביתה בעוד חודש וכה אמרה: "אין לי בלב יותר חמלה לאיש סאונד מבוגר של הערוץ הראשון לעומת איש סאונד פרילאנסר מכל הפקה אחרת". מאוחר יותר, בטוויטר היא גילתה שיש לה חשבון ארוך עם רשות השידור על שיטת התשלומים שנהגה בה מול פרילאנסרים, שהיא היתה אחת מהם.
בדיוק על המצע הרקוב והמצחין הזה של ליבוי שנאה, צמח תשדיר התעמולה של הליכוד שהשווה את עובדי הרשות לפעילי חמאס. זה לא נשמע טוב כשזה משרת את מפלגת השלטון, ולא מפיה של יוצרת צעירה גם אם היא מגדירה את עצמה "יותר חמודה בפייסבוק". אין כמו גילנות (אייג'יזם) ובורות כדי לתבל את נזיד השנאה. מי שמבסס את הטיעון שלו על אפליה על רקע גיל ועל דעה קדומה כנגד ציבור שלם של בני אדם אינו מבקר ציני וחד לשון אלא אדם שמתנכר לערכים בסיסיים שהופכים את כולנו לבני אדם. יום אחד, בעוד 15 שנה, גלית חוגי תהיה בת 50, קרובה לגילו של איש הסאונד "המבוגר" שנזרק עכשיו הביתה. יכול להיות שאז גם היא תגלה שלפעמים החגיגה נגמרת, ותתבייש, פשוט תתבייש להביט בפניה המשתקפות במראה.
זו השיטה: תחילה שוללים את אנושיותם של העובדים וכאשר חדלים להתייחס אליהם כאל בני אדם, בעלי משפחות ועובדים בעלי זכויות – אין בעיה לתייג אותם ולפסול אותם כציבור וכפרטים. מתעתעים בהם בנוגע לעתידם במשך שלוש שנים תמימות ולבסוף – מודיעים להם חד צדדית על חזרה מהתחייבות על סיכומים בנוגע לפיצויים שניתנים למי שמושלכים לרחוב באמצע החיים.
המאבק הזה אינו מאבק בתאגיד השידור הציבורי "כאן" או בעובדיו, אלא קרב נגד התנערות המדינה מאחריותה למאות עובדים שהיא החליטה להפסיק באמצעות חוק את עבודתם. כל ניסיון להסיט את האחריות ממקבלי ההחלטות בממשלה ובכנסת הוא ספין עלוב.
עוד על הדמוניזציה המאורגנת נגד עובדי הרשות וגם על המירוץ לאוצרות הנדל"ן שלה, בסדרה של איטה גליקסברג "היום זה אנחנו" המשודרת בערוץ הראשון בימי שני:
שולחן עורך 
דייקת.
יפה מאוד.
אהבתיLiked by 1 person