לילה טוב יאוש, ערב טוב תקווה

הודעת ההבהרה שהוציא הכנ"ר, פרופ' דוד האן, המנהל את רשות השידור, על הארכת הפרישה המוקדמת, שמה קץ למסע ממושך של דיסאינפורמציה שהצליח להשיג את מטרתו – זרע בהלה והוביל לסחף אדיר. מאתיים וחמישה עובדים פורשים היום, עוד כמאה וחמישים נרשמו עד עכשיו בתור הארוך כדי לחתום על הסכמי הפרישה מרצון.

ההודעה הזאת העניקה ברגע אחד שפיות זמנית למקום עבודה שהפך בימים האחרונים לריאליטי מהסוג הרע ביותר: מי יפרוש ומי ישרוד. נסו לדמיין כיצד התנהלנו כאזרחים במה שנקרא "שגרת חירום" במהלך הקיץ אשתקד: התחושה הזאת של סכנה מיידית ואי וודאות בטווח הקרוב ביותר מערערת לא רק את השלווה הפנימית, אלא גם כל ניסיון להמשיך בעשייה.

זכינו בחודש נוסף עם כמה מחברינו לעבודה, שיוכלו לשקול שוב את החלטתם ולא ייאלצו לחתום במהירות, תוך כדי מנוסה, מבלי להביט לאחור. ביומיים האחרונים, אנחנו נפרדים מעוד ועוד עובדים וותיקים וטובים שכבר קיבלו את ההחלטה, הפיד ברשתות החברתיות מלא בתמונותיהם של החותמים הפורשים.

הערוץ הראשון מצדיע ל-235 עובדי רשות השידור שפרשו הערב. מבט 30.9.15

הערוץ הראשון מצדיע ל-235 עובדי רשות השידור שפרשו הערב.
מבט 30.9.15

כל פרידה היא קשה, על אחת כמה וכמה, כשמדובר בפרידה בו-זמנית מכל כך הרבה חברות וחברים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהמוסד הזה, שידע ימים טובים יותר ומי ייתן ועוד יזכה לעדנה מחודשת. הפורשים זוכים בוודאות, גם אם לרבים עדיין לא ברור היכן ישתלבו בעבודה, הם יודעים שכעת עתידם בידם. הנשארים, קצתם ממשיכים להתלבט, מקווים שיזכו בזכות ולא בחסד, להיות חלק מהגרעין שממנו יצמח השידור הציבורי החדש.

יש לקוות שבתום הטיפול הנמרץ שעובר השידור הציבורי, יתברר שלא רק הניתוח הצליח ושגם לחולה – שלום. מאחר שההרדמה לא כל כך הצליחה, אני עוקב בדאגה בעיניים פקוחות לרווחה ומוטרד מאוד מתהליך חקיקה רעוע, הבטחות פופוליסטיות, דיונים שטחיים ובעיקר מהמחסור בחזון וקבלת אחריות מלאה להשלכות, לא רק לטווח של השנתיים הקרובות.

מוטי קירשנבאום ז

מוטי קירשנבאום ז"ל בפתח חדר העבודה שלו
צילום מסך: ערוץ 10

פטירתו של עורך "מבט" הראשון ויוצר "ניקוי ראש", העיתונאי מוטי קירשנבאום, סיפקה לכולנו הזדמנות לחשוב גם על מה שעבר בעשורים האחרונים על השידור הציבורי, שהיה ממייסדיו. את טורו האחרון ב"ידיעות אחרונות" הקדיש ל"סעיף ההשתקה" בתיקון לחוק השידור הציבורי. ההקבלה בין מותו לקבורתה של רשות השידור היתה בלתי נמנעת. קירשנבאום, צריך להודות ביושר, בין שלל איכויותיו, ידע גם להמציא את עצמו מחדש.

איש לא יספיד את רשות השידור, אבל מותר להודות שלפני מותה, היא הוכיחה שגם היא יכולה להמציא את עצמה מחדש, עם הפקות מקוריות בתחום התעודה, הדרמה והסאטירה. השידור החוזר של "ניקוי ראש" בסוף השבוע, הדגיש את ההשפעה המפרה על "היהודים באים". גם בימים קשים ובתת-תנאים, הערוץ הראשון וקול ישראל הצליחו לעשות ועדיין עושים – עיתונות לוחמנית עם סדר יום שונה.

רשות השידור הפירוק יצירה של המפיק והאמן אמיתי קארו שפרש היום מהרשות

רשות השידור הפירוק
יצירה של המפיק והאמן אמיתי קארו שפרש היום מהרשות

הציניקנים ושונאי החינם מוזמנים לדלג כאן לאתר אחר שיש בו מקום לטוקבקים.
המילים הבאות שכתבו יהודה פוליקר ויעקב גלעד בתקופה אחרת, מתארות תחושות שכמה מאתנו חווים בימים אלה. בפרפרזה על השיר, אני מקווה שנוכל כולנו לומר בקרוב – ערב טוב תקווה.

"וזה הסתיו וזה עצוב

וזה הבית זה הכלוב

זה לא סיגריה ראשונה

זה בטח לא סיגריה אחרונה

זה מכונת המחשבות

שלא הצלחתי לכבות

וזה אני וזה אתה

זה הביחד שהיה כלא היה.

ואלה הם חיינו בזמן האחרון

יכול להיות יותר טוב

יכול לבוא אסון

ערב טוב יאוש ולילה טוב תקווה

מי הבא בתור ומי בתור הבא"

חתימה טובה?

ערב יום הכיפורים תשע"ו, יום הדין של רשות השידור. מאות חתמו על פרישה מוקדמת, עשרות עובדים פונים מדי יום, עד ה-30 בספטמבר כבר לא נותרו תאריכים למפגשי הפרישה הללו, או בשמם על הדף, שחור על גבי לבן: "כתב סילוק".

הסחף הגדול הזה בפרישת העובדים, שבאוצר כל כך ייחלו לו, אם יימשך כך בשבוע הקרוב, לא יאפשר לרשות השידור להמשיך ולשדר במתכונת הרגילה בטלוויזיה וברדיו. רשימת החותמים כוללת עובדים רבים מאותם תחומי מקצוע חיוניים לשידור, כאשר מחלקות שלמות נותרות עם פחות ממחצית העובדים. הנותרים אינם יכולים לשאת לבדם בנטל – גם אם יעבדו 24/7 ולא יחלו לעולם, זו לא הבעיה שלהם, אם השידור הציבורי יושבת – הציבור ייפגע והדבר אף מנוגד לרוח החוק.

הפתרון פשוט: עובדים יכולים לחתום על הסכמי פרישה, אבל בתחומים חיוניים מסויימים, יש מקום לאפשר להנהלה לעכב את ביצוע ההסכם עד ליום השידורים האחרון של הרשות. האוצר יידע שהם פורשים, העובדים יידעו שתנאיהם מובטחים והרשות תוכל להמשיך לשדר, הפתרון הזה כל כך פשוט וטוב לכולם, עד שנשאלת השאלה – מדוע אינו מיושם?

יום לפני החג, היה היום הקשה ביותר מאז חתמו השרים יאיר לפיד וגלעד ארדן על תעודת הפטירה של רשות השידור. הטבלאות הלאקוניות ממדורי הכלכלה, על מענקי פרישה ועובדים שחייבים ללכת, מקבלות פנים ושמות. במשך 12 שעות בחדר החדשות של הערוץ הראשון, באו ויצאו עוד ועוד פורשים, נפרדים מהמקום בו בילו לעתים יותר שעות מאשר בבית. אי אפשר לחמוק מההומור הסרקאסטי, כאשר יותר ויותר מברכים ב"חתימה טובה", מבקשים לברר "חתמת? תחתום?". איש אינו צוחק, מתחבקים, מנחמים ומתנחמים, לעתים מוחים דמעה.

כל אחד מקבל את הגזירה בדרכו: אלו המחייכים, קצתם מחניקים בכי מתחת למעטה המחוספס, אלו הדומעים ומנסים לסכם עשרות שנים במוסד הזה שידע ימים אחרים. מעטים יודעים לספר מה יעשו הלאה, בעוד שבועיים, בעוד חודשיים, רבים אחרים – מחבקים את חבריהם לעבודה ובעיקר שותקים. כל אחד עושה את חשבון הנפש שלו, וגם את חשבונו הכספי, הקיומי: האוצר אומנם חתום על התחייבות לשמור על תנאי הפרישה לעובדים עד יום הסגירה, אבל יש מי שנהנה לפזר ענני אי וודאות.

בני חמישים פלוס, שהשקיעו את מיטב שנותיהם בשידור הציבורי, נאלצים לנטוש את הספינה הטובעת. הניסיון המר של אי קיום חוק השידור הציבורי על ידי מדינת ישראל, מעמיד בספק אף את קיומם של הסכמים חתומים עם נציגי העובדים. כך מוצאים את עצמם עוד ועוד עובדות ועובדים, רבים מהם חיוניים מאוד לשידור, מנוסים ומקצועיים, עוזבים מבלי שיש להם מחליף. הכתובת על הקיר "חוזה, לך ברח!", והם מצייתים בעצב, עובדות שאני מכיר אישית, שלעולם לא הפקירו משמרת, שהיו מגיעות במהירות לכל קריאה ושידור מיוחד. הפעם כולם עוזבים בידיעה ברורה שהם מותירים אחריהם חלל, לא ברמה המליצית, ממש כך.

ערב יום הכיפורים, זמן מצויין לחשבון נפש.

למי שליבה שנאה לעובדים מסורים ומקצועיים, שנדרשו לשלם את מחיר ההנהלה.

למי שמינה הנהלות כושלות ולא מצא לנכון לתקן, כשעוד ניתן היה.

למי שניהל בחוסר מקצועיות ומתוך שיקולים זרים, והותיר אחריו אדמה חרוכה.

למי שהחל את דרכו ברשות השידור, ונהנה לירוק שוב ושוב לבאר ממנה שתה.

למי שהבטיח שידור ציבורי איכותי יותר, אך הסתפק בביטול אגרה של 364 שקל בשנה.

למי שהקים חומה סינית מהפוליטיקה ובהזדמנות הראשונה פירק לה את הצורה.

למי שרק רצה "לפתוח פיות" וחתם על סעיף השתקה החבוט.

למי שביקש להיות יותר כחלון מהכחלונים, וזכה לראות את חזונו מתפרק, כמו הרשות.

למי שחתום על חוק שנולד בזמן מלחמה, ובקיץ הבא כבר הלך לשלום.

למי שהצהיר על פתיחה וסגירה במקביל, ויכול להתהדר רק בסגירה, כבר היום.

למי שהבטיח לדאוג לעובדים, ושלח אותם מיד אחר כך למדבר של אי וודאות כשגרה.

לכל אלה נאחל – גמר חתימה טובה!

במקביל לפרסום הפוסט הזה, הגיש הכנ"ר הממונה על ניהול רשות השידור את הדוח שלו לבית המשפט, ובו הוא קובע בין היתר: משרד האוצר לא איפשר גביית אגרה ולא מעביר כספים למימון הסכמי הפרישה. התוצאה: הגירעון מחריף, הארכיון נרקב, ולתאגיד החדש לא יהיה מה לשדר (אורן פרסיקו, העין השביעית)

עוד באותו עניין: שי לחג

מחנק ראש השנה

ערב חג, המסרונים מתמסררים,
כוונות טובות משועתקות בסמלים.
הודעות כתובות חוסכות שיחות,
שחלילה יגלשו למילים פחות חגיגיות.

ראש השנה לדמוקרטיה החדשה,
עיתונאים בפירוק, עם סעיף השתקה.
הצהרות מצולמות חוסכות ריאיונות,
שחלילה יגלשו לשאלות מיותרות.

סוגרים שנה, מנקים את הבטחות האתמול,
מפרקים רשויות, נותנים גז למונופול.
מתלכדים מול אויבים חדשים, מבפנים ומבחוץ,
שחלילה לא יבואו רעיונות מהפכניים לאזרח הלחוץ.

פותחים שנה, על הר הבית התפרעויות,
דגל פלסטין מונף באו"ם ואיראן זוכה לחיבוק האומות,
דאעש על גבול סוריה והאיחוד מחרים תוצרת ההתנחלות,
וראש הממשלה מברך – כי ישראל היא עדיין אי של יציבות.

מחר כל איש יבנה בשתי ידיו את מה שהוא חלם היום,
ואולי הכל היה רק משל וחלום?
כמה רחובות מכאן, בעמותת הסיוע משתרכים התורים לחבילות,
כי חלילה וחס לא נשלים עם איום הגרעין, אבל עד אז, חייבים להמשיך לחיות.

בין כסה לעשור, יתפזרו ענני האבק המצהיבים,
נשב לארוחת החג עם בני משפחתנו היקרים.
נרים כוסית לחיים ונדבר על האבק,
רק שאף אחד לא יאמר מילה – על המחנק.

הפליטים ואנחנו

A young migrant, who drowned in a failed attempt to sail to the Greek island of Kos, lies on the shore in the Turkish coastal town of Bodrum

הטרגדיה של איילאן כורדי בן השלוש שנסחף אל החוף הטורקי לאחר שמשפחתו טבעה, הממה את המערב בתמונה אחת ששווה ארבע שנות מלחמה בסוריה ו-4 מיליון פליטים בעקבותיה. בפוסט קודם התייחסתי להחלטה לפרסם את התמונה, והיום בתוכנית "תיק תקשורת" הצגתי את עמדתי כי זו תמונה משנה מציאות.

מבקשי מקלט, מסתננים או שוהים בלתי חוקיים?

בשיאו של משבר הפליטים באירופה, תלונה שקיבלתי השבוע מ"האגודה לזכות הציבור לדעת" בעקבות כתבת מבט על משוחררי מתקן הכליאה בחולות, מזמנת הזדמנות מצויינת להרהר בשאלה כיצד מטפלת ישראל בנושא.

עיקרה של התלונה היה ביקורת על השימוש במונח "מבקשי מקלט" ביחס לזרים שנכלאו במתקן חולות ושוחררו משם בהוראת בית המשפט. תשובתי היתה כי מבין שלל הביטויים שעשויים לתאר את מצבם, "מבקשי מקלט", הוא בעיניי הביטוי הכי מדוייק כיוון שהוא מתאר את הגדרתם כפי שהם מציגים אותה. רשות האוכלוסין וההגירה מגדירה את הזרים שעוברים ללא רשות את הגבול ממצרים כ"מסתננים", אלא שמאז חודש יוני 2015, דווחו 0 מסתננים. מבחינה חוקית, מי שכבר נמצאים כאן ללא אשרה הם שוהים באופן בלתי חוקי, על כך ודאי אין ויכוח. אלא שרבים מאוד מהם, הגיעו ממדינות שהמצב הביטחוני בהן אינו מאפשר להם לשוב מבלי לסכן את חייהם. מבקשי מקלט שבקשותיהם יוכרו רשמית, יוגדרו פליטים, והדבר מחייב את המדינה לטפל בהם בהתאם לאמנת האו"ם שעליה חתומה ישראל. המשמעות המעשית: איסור גירוש או החזרה למדינה שבה נשקפת סכנה לחייהם.

ללא שם

אזהרת דעה אישית: אם כבר בסמנטיקה עסקינן, "האגודה לזכות הציבור לדעת" שהתנגדה לביטול סעיף ההשתקה בחוק השידור הציבורי, יכולה לשקול לשנות את שמה באמצעות הוספת שתי אותיות: "האגודה לזכות הציבור לא לדעת".

הכרה בפליטים: אנחנו והעולם

מיולי 2009 ועד תחילת 2015 הוגשו בישראל 17,778 בקשות מקלט של אזרחי מדינות רבות. ישראל העניקה מעמד פליט לארבעה מתוך 5,573 מבקשי מקלט מאריתריאה וסודאן (0.07%). זאת, לעומת 84% מהאריתראים ו-56% מהסודאנים שהוכרו כפליטים או זכו להגנה משלימה ברחבי העולם במחצית הראשונה של 2014, לפי נתוני נציבות האו"ם לפליטים. המדינה השיבה ל-1.42% בלבד מבקשות המקלט שהגישו אזרחי סודאן ולא העניקה מעמד פליט לאף אחד מהם.

בקשות המקלט ממתינות ליו"ר חדש לוועדה

מנתונים שעולים מתשובת המדינה לבג"ץ בעתירת ארגוני זכויות האדם נגד התיקון החדש לחוק למניעת הסתננות, עולה כי 5,558 בקשות מקלט לא טופלו כלל על ידי רשות האוכלוסין וההגירה, ובתשובה לבית המשפט בחודש פברואר הובטח כי יטופלו במהלך השנה. אלא שעיתון "הארץ" פרסם כי לפני כחודש סיים את תפקידו יו"ר הוועדה הבוחנת בקשות מקלט, עו"ד אבי חימי, טרם מונה לו מחליף והטיפול בבקשות הוקפא.

חלקם של המסתננים בקרב הזרים השוהים במדינה ללא היתר

מנתוני הלמ"ס עולה כי נכון לסוף יוני 2015, היו בישראל 45,091 שוהים בלתי חוקיים, "מסתננים". מנגד – 106,526 עובדים זרים לא חוקיים ותיירים ללא אשרה. בניגוד לקבוצה הראשונה, ביחס לשנייה – אין חולק כי מדובר במהגרי עבודה לא חוקיים, אבל עיקר תשומת הלב ניתנת משום מה דווקא לקבוצת "המסתננים" שהגיעו ממדינות אפריקה.

אירופה מתגייסת לעזרת הפליטים
הכתבה של איתמר מאירי במבט ערוץ 1 והפרשנות של עורך חדשות החוץ, אורן נהרי:

מה ישראל צריכה לעשות?

יו"ר האופוזיציה, ח"כ יצחק הרצוג הציע השבוע לקלוט פליטים סוריים בישראל, הצעה שנענתה מיד במתקפה ציבורית חריפה ובהתנגדות מצד ראש הממשלה. אפשר להניח שגם הפליטים הסוריים לא היו מסמנים את ישראל כיעד מועדף. מתוך ארבעה מיליון פליטים סוריים, מחצית נמצאים בטורקיה, עוד כ-800 אלף במחנות בירדן והיתר מפוזרים, רבים מהם עושים דרכם לאירופה.

מדינת ישראל יכולה וצריכה לבחון ביעילות ובהקדם את בקשות המקלט שכבר הוגשו. מי שעומד בהגדרה "פליט" יצטרך לקבל כאן מקלט עד שהמצב במדינת המוצא שלו ישתפר, המסורבים צריכים להישלח בחזרה. הגדרת הריבונות של מדינה מבוססת בראש ובראשונה על גבולותיה והגדרת אזרחיה, ישראל לא יכולה לקלוט מהגרי עבודה אבל היא חייבת להציע מקלט לפליטים.

עוד באותו עניין: הילד שטלטל את אירופה

שי לחג

ישיבת הצהריים נפתחה בהרמת כוסית לרגל ראש השנה, אלא שהפעם לראשונה, ברור לכולנו שזו הפעם האחרונה. לא חשבתי שאפשר לראות על פניהם של בני אדם חיוך מיואש כמו זה שנמצא באייקונים בסלולרי, עין אחת צוכה והשניה בוחקת. סרקזם מהול בציניות הוא הדבר היחיד שמצליח לערער לפרקים את אווירת הנכאים מסביב. מישהו העיר שהצבע הצהוב בחוץ משתלב היטב עם התחושות בפנים. כמעט מדי יום אנשים מתפרקים מול עיניי, נשברים, מזילים דמעה, יותר ויותר נעשים חולים. אחד הכתבים סיפר לי בעצב כיצד המרואיינים מנסים לברר איתו בסוף הריאיון – האם הוא במפוטרים.

רשות השידור

רשות השידור

הישיבה החלה בדברי פרידה לשורה ארוכה של פורשים, חברות וחברים וותיקים שעשו שנות דור ויותר במקום הזה. בעבורם רשות השידור אינה מקום עבודה אלא בית, וזו לא פראזה. אינני רוצה להיכנס לשמות, אך מדובר באנשים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהמוסד הזה. עוד לפני שהרמנו כוסית, עוד עדכון על אי הבהירות בשאלות המרכזיות ושאלה – מי עוד מתכוון לפרוש. הלחץ הנפשי קשה מנשוא, וברור שהדברים רק ילכו ויחריפו ככל שנוקפים הימים, לקראת הדבר הוודאי היחיד – סגירה ב-31.3.16.

חדר החדשות שהיה בעבר מקום שוקק חיים, הפך סמל לחורבן השידור הציבורי. החדר מואר הניאונים, בקומה השלישית ברוממה, היה מאז ומתמיד מקום של עשייה קדחתנית. עובדים ממהרים נכנסים ויוצאים, כל אחד בתחומו, וכולם יחדיו מתלהבים, מתווכחים, צועקים וצוחקים. השולחן הרחב והארוך, הדסק, ניקז סביבו את העשייה של עובדים רבים שאחראים על מהדורות החדשות השונות בערוץ הראשון. על הקיר לצד מקום מושבי בעמדת העורך, שלט לזכרו של אחד משני מוריי בבית הספר לתקשורת "כותרת", דן סממה. היה לי הכבוד ללמוד גם אצל העיתונאי ישראל סגל, כעורך מבט חשתי שאנו סוגרים מעגל, גם אחרי שהלכו לעולמם.

מי שישב עד לפני כשלוש שנים בחדר מגיש מבט הסמוך, ינון מגל, אז עיתונאי והיום חבר כנסת, הצביע בין היתר בעד סעיף ההשתקה בתיקון לחוק. הדברים שאמר בדיוני הוועדה בכנסת נגד נציגי העובדים (שגם הוא הסתייע בהם בעבר), כמו גם דבריו של מנהל קול ישראל לשעבר אמנון נדב, הוכיחו שאין מקום עבודה דומה לרשות השידור בשנאה המופגנת שרוחשים לו יוצאיו.

בתקופה האחרונה, הלב הפועם של הערוץ נדם. איש איש במשימתו, כולנו טרודים, משתדלים להתרכז בעבודה, אך מסתובבים כל העת תחת צל ענק וסימן שאלה שמתנוסס מעל הראש. איש אינו מחייך, אנשים ממעטים לדבר זה עם זה, נוטים להתבודד, מהורהרים כל העת. מדי פעם, מישהו משתף בקול מהרהורי ליבו: האם לחתום על פרישה כעת? מה יהיה כאן אחרי ספטמבר? מה יקרה בסוף מארס?

אני מביט מסביב, שומע את קולם של האנשים השקופים, העיתונאים והעובדים שדרכו עליהם ורמסו את כבודם, לא רק כעובדים, גם כבני אדם. משך שנים הצליחה רשות השידור, במידה רבה באשמת הנהלות העבר, להשניא את עצמה ואת עובדיה העל הציבור. בעידן שבו השנאה היא דבק לאומי, מה הפלא שדמוניזציה של עובדי השידור הציבורי היתה בסיס לתשדיר תעמולה. למרבה הצער, היו גם עיתונאים שנטלו חלק פעיל במסע ההכפשה המתוזמר, שנועד להכין את הקרקע להריסה. גוייסו טבלאות אקסל מדוחות ישנים, דימויים סטראוטיפים שהלכו והושרשו, תוך שימוש בביטויים שהיו צריכים לבייש בראש ובראשונה את כותביהם. תעודת פטירה, די.אן.איי נגוע, עובדים מיותרים למשל, וההסתה עובדת: בשנה האחרונה, קיבלתי הודעות ארסיות ברשתות החברתיות, מאנשים שאינם מכירים אותי כלל.

אני כמעט בן ארבעים ושתיים, נשוי ואב לבן 7 ובת 10. לרשות השידור הגעתי מחדשות ערוץ 10 בסוף שנת 2007, והשתלבתי בצוות ההקמה של החדשות המקומיות בשידור הציבורי. זה היה אתגר יוצא דופן, להקים מערכת חדשה מאפס בתוך ארגון גדול וותיק וכבד מבחינת ההתנהלות שלו. יורם כהן (היום כתבנו בשטחים) שהיה אז מנהל חטיבת החדשות האמין שזה אפשרי והצליח לסחוף אחריו רבים וטובים. לפתע פיעמה רוח חדשה במערכת הוותיקה, רוב העובדים מסביב שילבו ידיים, לאחר שנשבר מעטה החשדנות. כמי שהחל את דרכו במקומוני ידיעות תקשורת בשעתם היפה, ובחדשות המקומיות בכבלים, האמנתי שהשידור הציבורי הוא הבית הנכון לנושא הזה. המדינה סברה אחרת, ובמחטף הוצאו החדשות המקומיות מידי הרשות והועברו לחברת "קודה הפקות" בבעלות רם לנדס. כמה מחבריי ואנוכי השתלבנו אז במערכת החדשות של הערוץ הראשון, ועוד הספקנו למרבה הצער לסקר את קבורתן בשלבים של המהדורות המקומיות הללו.

רבים מאתנו רחוקים מאוד מגיל פרישה, בני ארבעים-חמישים, בעלי משפחות ששילמו את מחיר הקריירה התובענית, מגדלים ילדים שיודעים שאמא או אבא בטלוויזיה וישובו מאוחר. חבריי וחברותיי, שילמו מחיר אישי כבד בעקבות העבודה במשמרות ארוכות, אינטנסיביות, משך ימים רצופים. אני לא כותב את זה חלילה כדי לעורר רחמים, רק כדי שאחת ולתמיד, גם אם זה מעט מאוחר מדי, תינתן לכם הזדמנות להציץ ולהכיר אותנו מעט.

רשות השידור כארגון, לא השכילה להשתנות בהתאם לנעשה מסביב. הסכמי העבודה כפו על כולנו פשרות מקצועיות קשות, הנהלות שמונו על ידי גופים פוליטיים באצטלה ציבורית חיבלו במקום לתקן, וכן, גם נציגי העובדים לא גילו בעבר נכונות להשתנות. עם זאת, כמי שנטל חלק במערכת חדשה לגמרי בתוך רשות השידור, עם אותם עובדים (!) אני יכול להעיד כי הבלתי אפשרי היה לאפשרי. אין לי ספק כי בנסיבות אחרות, ניתן היה לשקם את הרשות מבפנים, אך היום זה כבר מאוחר ולא רלבנטי. ברגע האחרון, לאחר שנציגי העובדים וההנהלה חתמו על הסכמי הרפורמה, דחה אותם שר התקשורת דאז ארדן והביא את רם לנדס.

גם העובדים מכירים בכך שההנהלות הכושלות בעבר הביאו את הרשות למצב שאיננו בר תיקון עוד. יתכן מאוד שההמלצה העקרונית של לנדס לסגור את הרשות, קשה ככל שתהיה, היתה בלתי נמנעת. עם זאת, התוספת שהודבקה לכך, פיטורי כל העובדים, היא אכזרית ומיותרת. גם לנדס אמר באחרונה בריאיון בגל"צ שזה לא היה חלק מהדוח וכי זה מזעזע אותו.

הדרך שבה מתייחסת המדינה בימים אלה לעובדי ציבור, עיתונאי הרשות ועובדיה, לוקה בכשל ערכי ומוסרי יסודי. ראשית הפיטורין הגורפים, בשעה שראוי היה לבנות את המסד של תאגיד השידור הציבורי החדש מכוחות חיוביים מבין עובדי הרשות. האטימות ושרירות הלב באות לידי ביטוי גם בדרך שבה מחזיקים את העובדים כבני ערובה בימי הביניים הללו, בלי לומר להם מה צופן להם העתיד בטווח של חודשים ספורים. איש אינו יודע מה יעלה בגורלו, אם יישאר כדי להחזיק את הלפיד עד שתכבה האש ומה יהיה אופיו של השידור הציבורי שנולד בלידת עכוז רצופת תקלות.

IMG-20150729-WA0010

בין מדינת ירושלים למדינת תל אביב

הבוקר הוכרז, כמעט באופן רשמי, המירוץ הבא לראשות הממשלה בין ניר ברקת לרון חולדאי. הנימוק לתקיפה הארטילרית מהבירה, הוא מכתבו של חולדאי אמש שבו עקץ את ברקת על קבלת 300 מיליון שקלים מהמדינה מכוח חוק ירושלים, "שאותם ודאי היה ניתן להעביר לאחינו בעיריות חלשות שלא שפר עליהם גורלם ואינם נהנים ממענקים אלו". ההערה הסרקסטית מתייחסת לתקצוב הדיפרנציאלי שהציע האוצר (צדק חלוקתי) שבו תומך ראש עיריית ירושלים, זה שמכונה "עוול חלוקתי" על ידי עמיתו מהעיר ללא פסקה.

צהוב, כמו ברקת לחולדאי, פופוליסטי כמו השימוש בביטוי 'מדינת ת

צהוב, כמו ברקת לחולדאי, פופוליסטי כמו השימוש בביטוי 'מדינת ת"א', עם תחילת המירוץ לראשות מדינת ישראל

בלי לזלזל בוויכוח העקרוני בין שתי גישות כלכליות-חברתיות, מדובר כאן בראש ובראשונה בצחצוח חרבות פוליטי. יעיד על כך העיתוי: למחרת האיגרת ששלח חולדאי לחברי מפלגת העבודה ובה מתח ביקורת חריפה על הנהגת מפלגת העבודה. חולדאי שרשמית עדיין מתלבט אם לרוץ, ביקש מחבריו שלא לדחות את ההצבעה על ראשות המפלגה, להשיב לה את שמה המקורי "העבודה" ולהציג סדר יום חלופי – של התנעת התהליך המדיני. במקביל, הולכים ומתרבים הדיווחים על הכנת השטח מצדו לקראת התמודדות אפשרית בליכוד. מלשכתו של ברקת המקורב לראש הממשלה בנימין נתניהו, מקפידים להכחיש.

ברקת על חולדאי: "אין לו מקום ברמה הארצית". מתוך "בוקר טוב ישראל", גל"צ

כמה חבל שהשיח הפומבי בין מי שמכינים את השטח להתמודדות אפשרית (אם וכאשר) הוא הרבה יותר פופוליסטי מעקרוני. ראש העירייה והפוליטיקאי הכיר עשיר בישראל, תוקף את עמיתו חולדאי: "מי שמסמן את עצמו כאנטי חברתי, אין לו מקום בהנהגת המדינה". פחות מחצי דקה מתחילת הריאיון בגל"צ, שלף ראש העירייה מהבירה את הביטוי "מדינת תל אביב". לא הממשלה אחראית על חלוקת התקציבים בין מרכז ופריפריה, אלא העיריה שמנהלת תקציב מאוזן ומצליחה להעניק רמת שירות גבוהה.

תלאביב, "Tlvgenel018" מאת Ori~ דרך ויקישיתוף

קיימים עוד ישובים בישראל בעלי שונות בהרכב האוכלוסיה, בדפוסי הצבעתם הפוליטית, במצבם הכלכלי-חברתי, מדוע איש אינו מדביק להן את הכינוי "מדינה"? השימוש בביטוי הזה מעיד בעיקר על נקודת המוצא של הדובר ועל כוונותיו. תל אביב היא המטרופולין הגדול בישראל, בירת התרבות והבילויים, שכמו מטרופולינים דומים בעולם – שונה מאוד מכל הערים האחרות במדינה. ניו יורק היא התפוח הגדול, אחת ויחידה בארצות הברית ובעולם, הדבר אינו מעיב על וושינגטון הבירה, נהפוך הוא. האג היא בירת הולנד, אבל אין חולק על כך שאמסטרדם מיוחדת וגם שונה ממנה, ואפשר להמשיך – קנברה וסידני, ברזיליה וריו, אנקרה ואיסטנבול, ז'נבה וברן.

הבא בתור שמדבר אתכם על מדינת תל אביב, בדקו על איזה תפקיד הוא מתמודד, זו בדרך כלל סיבה טובה לנסות לחדד פערים ולהעיר שדים.

העוני נעשה יותר נוח, ממש כמו היאוש

שידור משחק הכדורגל הציב אמש (ראשון) את המציאות שהשתקפה במהדורת מבט מול הריאליטי בערוצים המסחריים. אנחנו דיווחנו על הסנגוריה הציבורית שמאשימה את המדינה כי אינה מסתפקת בהתנערות מאזרחיה העניים, אלא פותחת להם תיקים פליליים. שם הציעו לכם למרק את מצפונכם ולהתחבר להזנה בכפייה של מציאות מדומה, כזאת שתגרום לכולנו לחשוב שישראל ערבים זה לזה, במקומות שהמדינה – איננה.
"פרסומות ומיד חוזרים למשימה הכל כך חשובה שלנו היום…"
שפים פלספנים וכוכבים לרגע של האח הגדול יכולים לעשות גם את העוני ליותר נוח, ממש כמו היאוש. תנו לנו תרומות וניתן לכם קתרזיס אמיתי מתובל במנה גדושה של פרסום גלוי וסמוי. צפו בטרגדיה אישית של אם יחידנית ובנה הקטין שנחשף, במצוקתו של ניצול השואה הרהוט, ושלמו לנו בדקות פרסום יקרות מפז.
לכאורה, ווין-ווין, כולם מנצחים: הצופים מרגישים שעשו משהו למען החברה, כי נתנו משהו באהבה למאסטר שף. הם הרי תורמים ארוחה לעמותה שמסייעת לנזקקים… בהעמקת התלות שלהם בתמיכה, העמותה נהנית מהחשיפה ומהרחבת מעגל התורמים, גלריה שלמה של מפרסמים נהנית מפרסום עטוף במארז בוהק של "תרומה לקהילה". גם הערוצים המשדרים גוזרים קופון נאה מהצפייה שלכם כמובן וגם כוכבני ריאליטי שאיש לא זכר את שמם וזוכים לחשיפה "חיובית" נוספת כטלפני "שירותרום".
מעל לכל אלה, מרוויחה מהתעשייה הזאת ממשלת ישראל. כך לא תשאלו את עצמכם מדוע פותחים תיקים פליליים למי שגונבים לחם כדי שלילדיהם יהיה מה לאכול? מדוע אישה עובדת שמגדלת את בנה לבדה, נאלצת לשלוח אותו לאסוף בקבוקים למחזור, ולחשוף אותו במצוקתו כדי להתקיים? האין זו זכות בסיסית?!

האם המדינה אינה נושאת באחריות מלאה לכך שאזרחיה העובדים יוכלו לקיים את עצמם בכבוד? סליחה שאני מטריח בשאלות עקרוניות, נחזור לטהוניה שתספר לנו כמה אזרחים התקשרו כדי למרק את מצפונם בתרומה חד פעמית.
בין הפרסומות, מיכל אנסקי מספרת בחיוך של דיילת מכירות על רשת חנויות יקרה: "קונים הרבה יותר בתקופת החגים ועל כל מוצר שתקנו – הם יתרמו עשרה שקלים. זה באמת נקרא לתת!". עכשיו לפרסומות (הגלויות).

חיוך של דיילת מכירות, מיכל אנסקי. צילום: ערוץ 2

חיוך של דיילת מכירות, מיכל אנסקי. צילום: ערוץ 2

סיפורו של אלכס ניצול השואה הסנדלר, עצוב ומדכא. השואה והאלמנות הם גורלו המר, אבל העוני, האם גם הוא בגדר גזירה שלא ניתן לשנות? מדוע אלכס נאלץ להתקיים מ-2000 שקלים בחודש מביטוח לאומי? התשובה של אנסקי: "מה קורה לחברה שלנו שאנשים כאלה רעבים לאוכל? (לחברה שלנו, לא למדינה או לממשלה, א.מ) מוקד איסוף האוכל שלנו כבר מוכן לקבל את ארוחות החג שאתם תורמים וזה מאוד פשוט לשמח אותם".
ואני, אני לא מפסיק לחשוב על הפגנת הנכים, שבה מחו על כך שאינם יכולים עוד להתקיים מ-2342 שקלים בחודש, ובסיפורו העגום של יצחק לייבה, ניצול השואה הערירי, שהמטפלת שלו גייסה בעבורו תרומות באמצעות הרשתות החברתיות. לייבה, ניצול השואה, סיפר לכתבנו איציק הלפרין כיצד ישן על כביש 1, וחי מתרומות של עמותות ואנשים טובים. 150,000 ניצולי שואה חיים בישראל מתחת לקו העוני, לייבה כבר וויתר על החיים וניסה להתאבד, בגלל הבושה. אבל לא הוא צריך להתבייש, ולא – גם לא אנחנו! יש ממשלה בישראל והיא צריכה לקבל אחריות, וכן, גם להתבייש!

הפסקת פרסומות ומיד חוזרים, הגבינה עם הבית שנדדה לסין והציתה בדרך את מחאת יוקר המחיה, מספרת לנו על חשבוננו כמה היא אוהבת לתת, על חשבוננו.
השף חיים כהן (על תקן אתנחתא מציאותית בריאליטי) סודק לרגע את המעטה הסכריני: "אם המדינה הזאת מיכלי לא תדאג לרעבים שלה, אם יהיו בה ילדים רעבים, קשישים רעבים, ניצולי שואה רעבים אלוהים ישמור, שבנו את המדינה על הכסף שלהם, על הדם של המשפחות שלהם, אם זה המצב – אנחנו בפשיטת רגל!". ומיכלי משיבה: "תיכנסו לאתר לתת ותתרמו ארוחות לחג!". בעיה ופתרון, ככה פשוט, בלי ששמנו לב, אנחנו מקבלים אחריות מלאה למצב.
גם אייל שני חווה מצוקה: "מה שאין, יהיה בתוכי ואני ארגיש אותו לעד", הוא מדבר על סיר הלחץ שלא מצא על המדף.

מצוקה ולחץ, אייל שני. צילום: ערוץ 2

מצוקה ולחץ, אייל שני. צילום: ערוץ 2

בישראל חיים יותר ממיליון ושש מאות אלף עניים, 1,600,000 בני אדם, שהופכים את ישראל למדינה השלישית בשיעור העוני בכל מדינות ה-OECD. המדינה הצליחה להתנער מרוב המלצותיה של הוועדה למלחמה בעוני בראשות אלי אללוף, אבל איך אמרה מיכל אנסקי: "אנחנו חייבים לדאוג שבכל בית בישראל תהיה ארוחת חג". אנחנו, לא המדינה!
בשיא הערב, מתקשר המיליארדר חיים סבן ותורם סכום נאה. "מדינת ישראל מודה לך", מריע לו כוכב ריאליטי אחד ומוחא כפיים.
מי יתן ולעולם לא תצטרכו להתעורר למציאות, זו שמעבר לריאליטי.
חג שמח!