שידור משחק הכדורגל הציב אמש (ראשון) את המציאות שהשתקפה במהדורת מבט מול הריאליטי בערוצים המסחריים. אנחנו דיווחנו על הסנגוריה הציבורית שמאשימה את המדינה כי אינה מסתפקת בהתנערות מאזרחיה העניים, אלא פותחת להם תיקים פליליים. שם הציעו לכם למרק את מצפונכם ולהתחבר להזנה בכפייה של מציאות מדומה, כזאת שתגרום לכולנו לחשוב שישראל ערבים זה לזה, במקומות שהמדינה – איננה.
"פרסומות ומיד חוזרים למשימה הכל כך חשובה שלנו היום…"
שפים פלספנים וכוכבים לרגע של האח הגדול יכולים לעשות גם את העוני ליותר נוח, ממש כמו היאוש. תנו לנו תרומות וניתן לכם קתרזיס אמיתי מתובל במנה גדושה של פרסום גלוי וסמוי. צפו בטרגדיה אישית של אם יחידנית ובנה הקטין שנחשף, במצוקתו של ניצול השואה הרהוט, ושלמו לנו בדקות פרסום יקרות מפז.
לכאורה, ווין-ווין, כולם מנצחים: הצופים מרגישים שעשו משהו למען החברה, כי נתנו משהו באהבה למאסטר שף. הם הרי תורמים ארוחה לעמותה שמסייעת לנזקקים… בהעמקת התלות שלהם בתמיכה, העמותה נהנית מהחשיפה ומהרחבת מעגל התורמים, גלריה שלמה של מפרסמים נהנית מפרסום עטוף במארז בוהק של "תרומה לקהילה". גם הערוצים המשדרים גוזרים קופון נאה מהצפייה שלכם כמובן וגם כוכבני ריאליטי שאיש לא זכר את שמם וזוכים לחשיפה "חיובית" נוספת כטלפני "שירותרום".
מעל לכל אלה, מרוויחה מהתעשייה הזאת ממשלת ישראל. כך לא תשאלו את עצמכם מדוע פותחים תיקים פליליים למי שגונבים לחם כדי שלילדיהם יהיה מה לאכול? מדוע אישה עובדת שמגדלת את בנה לבדה, נאלצת לשלוח אותו לאסוף בקבוקים למחזור, ולחשוף אותו במצוקתו כדי להתקיים? האין זו זכות בסיסית?!
האם המדינה אינה נושאת באחריות מלאה לכך שאזרחיה העובדים יוכלו לקיים את עצמם בכבוד? סליחה שאני מטריח בשאלות עקרוניות, נחזור לטהוניה שתספר לנו כמה אזרחים התקשרו כדי למרק את מצפונם בתרומה חד פעמית.
בין הפרסומות, מיכל אנסקי מספרת בחיוך של דיילת מכירות על רשת חנויות יקרה: "קונים הרבה יותר בתקופת החגים ועל כל מוצר שתקנו – הם יתרמו עשרה שקלים. זה באמת נקרא לתת!". עכשיו לפרסומות (הגלויות).
חיוך של דיילת מכירות, מיכל אנסקי. צילום: ערוץ 2
סיפורו של אלכס ניצול השואה הסנדלר, עצוב ומדכא. השואה והאלמנות הם גורלו המר, אבל העוני, האם גם הוא בגדר גזירה שלא ניתן לשנות? מדוע אלכס נאלץ להתקיים מ-2000 שקלים בחודש מביטוח לאומי? התשובה של אנסקי: "מה קורה לחברה שלנו שאנשים כאלה רעבים לאוכל? (לחברה שלנו, לא למדינה או לממשלה, א.מ) מוקד איסוף האוכל שלנו כבר מוכן לקבל את ארוחות החג שאתם תורמים וזה מאוד פשוט לשמח אותם".
ואני, אני לא מפסיק לחשוב על הפגנת הנכים, שבה מחו על כך שאינם יכולים עוד להתקיים מ-2342 שקלים בחודש, ובסיפורו העגום של יצחק לייבה, ניצול השואה הערירי, שהמטפלת שלו גייסה בעבורו תרומות באמצעות הרשתות החברתיות. לייבה, ניצול השואה, סיפר לכתבנו איציק הלפרין כיצד ישן על כביש 1, וחי מתרומות של עמותות ואנשים טובים. 150,000 ניצולי שואה חיים בישראל מתחת לקו העוני, לייבה כבר וויתר על החיים וניסה להתאבד, בגלל הבושה. אבל לא הוא צריך להתבייש, ולא – גם לא אנחנו! יש ממשלה בישראל והיא צריכה לקבל אחריות, וכן, גם להתבייש!
הפסקת פרסומות ומיד חוזרים, הגבינה עם הבית שנדדה לסין והציתה בדרך את מחאת יוקר המחיה, מספרת לנו על חשבוננו כמה היא אוהבת לתת, על חשבוננו.
השף חיים כהן (על תקן אתנחתא מציאותית בריאליטי) סודק לרגע את המעטה הסכריני: "אם המדינה הזאת מיכלי לא תדאג לרעבים שלה, אם יהיו בה ילדים רעבים, קשישים רעבים, ניצולי שואה רעבים אלוהים ישמור, שבנו את המדינה על הכסף שלהם, על הדם של המשפחות שלהם, אם זה המצב – אנחנו בפשיטת רגל!". ומיכלי משיבה: "תיכנסו לאתר לתת ותתרמו ארוחות לחג!". בעיה ופתרון, ככה פשוט, בלי ששמנו לב, אנחנו מקבלים אחריות מלאה למצב.
גם אייל שני חווה מצוקה: "מה שאין, יהיה בתוכי ואני ארגיש אותו לעד", הוא מדבר על סיר הלחץ שלא מצא על המדף.
מצוקה ולחץ, אייל שני. צילום: ערוץ 2
בישראל חיים יותר ממיליון ושש מאות אלף עניים, 1,600,000 בני אדם, שהופכים את ישראל למדינה השלישית בשיעור העוני בכל מדינות ה-OECD. המדינה הצליחה להתנער מרוב המלצותיה של הוועדה למלחמה בעוני בראשות אלי אללוף, אבל איך אמרה מיכל אנסקי: "אנחנו חייבים לדאוג שבכל בית בישראל תהיה ארוחת חג". אנחנו, לא המדינה!
בשיא הערב, מתקשר המיליארדר חיים סבן ותורם סכום נאה. "מדינת ישראל מודה לך", מריע לו כוכב ריאליטי אחד ומוחא כפיים.
מי יתן ולעולם לא תצטרכו להתעורר למציאות, זו שמעבר לריאליטי.
חג שמח!
שולחן עורך 