פרצופה של המדינה

יום שלישי 9.5.17, שבע בערב. אני נערך למהדורת מבט למחר, על האייפד ליידי כבכל הימים האחרונים – ועדת ביטן שדנה בתיקון השמיני לחוק השידור הציבורי (תאגיד החדשות). לפתע, צץ הכנ"ר, פרופ' דוד האן, המפרק הרשמי של רשות השידור ומודיע שכבר מחר יעברו עובדי הרשות שנקלטו בתאגיד ולכן מהדורת מבט האחרונה תשודר הערב. אם היתה זו שליפה של הרגע האחרון, הרי שמדובר ברשלנות פושעת ואני לא מעז לייחס כזו למי שניהל באחריות את השידור הציבורי בשנתיים האחרונות. יש להניח שמדובר במהלך מתוכנן של הודעה מפתיעה וקצרת מועד על הורדת השידורים, פחות משעה למהדורה. מבלי להיכנס לניחושים או פרשנות לרציונל האפשרי, מדובר באטימות בלתי נסבלת כלפי העובדים שהמשיכו לעבוד עד לרגע האחרון ובפגיעה בעיקרון המשכיות השידור שקודש בחוק.

השתיקה המוחלטת שבה התקבלה ההודעה בוועדת ביטן מעלה חשד שנבחרי הציבור, לפחות קצתם, היו בסוד העניינים. זמן קצר לפני כן, כשיו"ר מועצת התאגיד, גיל עומר שאל – אם יגיעו העובדים לאולפני "כאן", מי יקלוט אותם בהיעדר תאגיד חדשות? מי יהיה אחראי? מי יבטח אותם?, התשובה של ח"כ ביטן לשאלות הללו – "תפתרו את זה אחר כך".

המהלך האחרון ניסה למנוע מאתנו להיפרד כראוי מהערוץ הראשון שליווה את מדינת ישראל ב-49 השנים האחרונות ומקול ישראל שמציינת 80 שנה. העלבון הצורב ותחושת הבגידה זעקו מן המרקע הערב, גם למי שלא היה בקומה השלישית ברוממה כשחדר החדשות הפך לחדר הספדים. עובדי הציבור חשו שהמדינה בגדה במי ששירתו אותה בנאמנות עד לרגע האחרון: הפוליטיקאים וההסתדרות שסובבו בכחש, התאגיד שחטא בהתייחסות מכלילה ומפלה כלפי עובדי הרשות והקולגות – שהמתינו עם הסולידריות עד שבוצע ווידוא הריגה.

התנהלות הממשלה הזו וקודמתה בנוגע לשידור הציבורי הופכות את הסאטירה של קישון "פארטצ'יה אהובתי" לבדיחה לא מצחיקה. המציאות עולה על כל דמיון: ממשלת נתניהו בהובלת ארדן ולפיד מקבלת החלטה חסרת תקדים לסגור את רשות השידור ולפתוח תאגיד, תוך פיטורי כל העובדים, רק משום שממשלות קודמות בהן ישבו, כשלו במינוי המנהלים ובפיקוח על ניהול הרשות. מאז, החוק הזה נפתח ונסגר יותר פעמים מבור ספיגה מצחין ברפת. ראש הממשלה שתמך בסגירה ואף עשה שימוש בתשדיר תעמולה שהשווה את עובדי הרשות לחמאס, "חזר בתשובה" והבטיח שיפעל להבריא את רשות השידור. הוא הביע לפתע דאגה למצוקת העובדים, אבל היא הסתכמה בהתעללות נוספת בהנהלת התאגיד ותו – לא.

לו היינו מנהלים את השידור הציבורי, כפי שהשרים והח"כים הובילו את החוק בעניינו – כבר מזמן המסך היה מוחשך וקול ישראל היה מושתק. מי שנכח בדיוני ועדת אלהרר לקבורת רשות השידור, או בדיוני ועדת ביטן לריסון התאגיד, לא יכול שלא להתרשם מהמרכיב הבולט של היעדר תכנון ושליפות מן המותן, לצד הבטחות ללא כיסוי וססמאות ריקות מתוכן וחמור מכל – התעלמות משיקולים מקצועיים ואטימות לעובדה שנחרצים כאן גורלות של מאות בני 40-50 פלוס, להיכנס למעגל האבטלה באמצע חייהם. יו"ר הוועדה ביטן בעצמו הודה היום שסעיף הדאגה לבני הגיל הבעייתי הזה, הוא המחורר ביותר בחוק (כהגדרתו). למעשה, השירות הציבורי הסכים לקלוט מאה בלבד מבני הגיל הזה, בטווח זמן ובתנאים לא ידועים.

20170509_204901

מבט אחרון. כאן הסתיימו שידורינו 9.5.17

בפרידה הכואבת הלילה ברוממה, השבתי למי ששאל כיצד האנשים האלה המשיכו לעבוד ולהשקיע את מלוא מרצם וזמנם בשידור הציבורי, אף שלרבים מהם אין לאן ללכת מחר. עובדי הרשות ועיתונאיה, בעיקר הגרעין שנותר בה והמשיך לעבוד, עשה זאת משום שיש לו שלוש תכונות שרוב נבחרי הציבור שלנו הוכיחו שהם חסרים: ערכיות, אחריות וקולגיאליות.

לחבריי היקרים מרשות השידור הקדשתי הערב את השיר "בסוף ביום" של הפזמונאי חתן פרס ישראל ושדרן קול ישראל, אהוד מנור:

בסוף היום בקצה המסלול,

מעברו האחר של ההר התלול,

כשאתה אוסף את השברים,

מה נשאר בעצם? רק כמה חברים.

 

בתוך השחור, בלב הערפל,

בעומקו הדומם של הים האפל,

כשאתה רואה את השקרים,

מה נשאר בעצם? רק כמה חברים.

 

וכשנדמה שאור היום כבר לא ישוב

אתה מבין פתאום מה באמת חשוב

ויש בך רצון ויש לך סיבה

לחשוב כבר על השיר הבא.

בעבורי השיר הבא יחל ביום שני 15 במאי 2017, כשהתאגיד/ים יחל/ו לשדר. ביחד עם חבריי מהרשות, נצטרף לעובדי התאגיד כדי להמשיך ולייצר שידור ציבורי איכותי ועצמאי. אני מקווה כי התאגיד יקלוט רבים וטובים מפורשי הרשות, שיוכלו לתרום עוד רבות.

לפוליטיקאים מהממשלה, מהכנסת (קואליציה ואופוזיציה) ומההסתדרות, אני מקדיש את השיר "פרצופה של המדינה". כמה מאלה שמיהרו להספיד הערב, ואשר קולם לא נשמע לאורך דרך הייסורים שנכפתה עלינו בשלוש השנים האחרונות – יזהו את עצמם בקלות.

זהו סוף החדשות וסוף השידור הציבורי

רק לפני כחצי שנה, חגגו יושב ראש ההסתדרות, אבי ניסנקורן ושר האוצר משה כחלון, "מהפכה חברתית" כהגדרתם, כאשר הבטיחו לקלוט עשרת אלפים עובדי קבלן בשירות הציבורי (בריאות, חינוך ורווחה). שר האוצר אמר אז: "ביומי הראשון אמרתי שזאת עוולה חברתית שהגיע הזמן לצמצם באופן משמעותי". איך קרה שהשניים הללו שהתחבקו בהתרגשות על ההישג הזה אז, מכניסים את עבודת הקבלן לקודש הקודשים – אל לב ליבה של העשייה העיתונאית וזה לא קורה בערוצים המסחריים, אלא דווקא בשידור הציבורי.

טועה מי שמספיד כעת את מהדורת מבט, שאני נמנה על עורכיה בשש השנים האחרונות, מדובר במדרון חלקלק שעלול לדרדר את כל המערכות העיתונאיות בערוצים המרכזיים. ברגע שייושם הרעיון המסוכן וחסר התקדים בתיקון לחוק השידור הישראלי, של מיקור חוץ (Outsourcing), ספקי תוכן חיצוניים בתחום החדשות בערוץ הראשון, אין סיבה שבעלי הרישיון בערוצים המסחריים לא יבקשו להחילו גם שם. בראייה כלכלית צרה, העסקת עובדי קבלן עשויה להיות זולה יותר, עם מחויבות אפסית מצד המעסיק לתנאי שכר וביטחון תעסוקתי.

הצד השני של העסקה כזאת, הוא החלשת העיתונאים והפיכתם לשקופים וחסרי עמוד שדרה. כל אימת שעיתונאי-קבלן כזה יקומם עליו פוליטיקאי או כל מושא תחקיר עיתונאי – יהיה עליו להניח שהוא מסכן באופן הכי מפורש את מטה לחמו. במצב כזה, השידור הציבורי החדש של ישראל חוסם את פיו של כלב השמירה של הדמוקרטיה ומחזיק אותו קצר-קצר. זו הסיבה שהחוק המקורי אסר זאת במפורש וכך גם חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, הקובע כי זכייני הערוצים המסחריים אינם מורשים לרכוש שידורי חדשות מספק חיצוני ומחוייבים להחזיק בחברות חדשות עצמאיות בפיקוח ציבורי. זהו לא רק סוף החדשות אלא סוף השידור הציבורי, אם יאושר התיקון הזה לחוק כלשונו.

הדמוקרטיה נפגעת וחופש העיתונות גם

ברור מי המוטבים המיידיים מאילוף העיתונאים, השאלה היא היכן כל הבלמים בדרך שהיו צריכים לפעול על מנת לשמור על החופש העיתונאי. בסקר TNS ששידרנו השבוע במהדורת מבט בערוץ הראשון השיבו 36 אחוז מהנשאלים כי הדמוקרטיה הישראלית נחלשה בשנת כהונתה הראשונה של הממשלה. רוב הציבור, 58 אחוז, סברו שיש להגביל את כהונת ראש הממשלה לשתי קדנציות בלבד. ללא תלות במיקום על הציר הפוליטי, הציבור חושש מפגיעה בדמוקרטיה, ועיתונאים מוחלשים ומאויימים בעצם מבנה העסקתם, מגבירים את החשש הזה.

המקל שמנחית התיקון לחוק השידור הציבורי על ראשי העיתונאים, מתווסף להיעדרה של מועצה ציבורית מפקחת פעילה כנדרש אשר אמורה היתה לשמש חיץ בין הפוליטיקה למערכת התוכן. בלא אגרה ובהינתן שהמימון לשידור הציבורי הוא ישיר ע"י הממשלה, הבטיחו יוזמי החוק גלעד ארדן ויאיר לפיד להקים חומה סינית בין הפוליטיקה לתאגיד, אבל כך באמת לא בונים חומה.

הדרגתיות במקום פתיחה וסגירה

יותר משנה וחצי לפרסומו של חוק השידור הציבורי (הישראלי), שוב תתכנס הכנסת כדי לאשר דחייה של יישומו בחצי שנה, כאשר כבר בדברי ההסבר לחוק, מבהיר התאגיד כי גם הדחייה הזאת לא תספיק. המחוקק והרשות המבצעת מעדיפים להתעלם משום מה מעמדת התאגיד, ולפתור אותה ב"תחילת שידור הדרגתית". ראשית – חדשות בקבלנות מספק חיצוני וכעבור שנתיים אמור להצטרף ערוץ לילדים שהיה אמור להיות לכתחילה חלק מהשידור הציבורי. תחילת השידורים ההדרגתית היא נקודת יציאה שנשתלה בחוק כדי לחמוק מהמחויבות שלא תהיה סגירה  ללא פתיחה, כאשר תחילת השידורים הופכת למשהו מאוד לא מחייב בהיקפו.

החוק מתעלם ממצבה העגום של רשות השידור שיובשה ופורקה בשנה האחרונה: הכנ"ר המנהל אותה דיווח כי לא הועבר כל המימון הנדרש, מאחר שנכון לרגע זה סיום שידוריה נקבע לסוף חודש מארס, לא נרכשו תוכניות חדשות, סדרות וסרטים. מאות עובדים שוחררו ופרשו, רבים מהם במשרות חיוניות שהותירו חלל ריק ופגיעה ממשית בעבודה היומיומית. גם אם בעקבות הארכה נוספת תמלא הממשלה את חובתה ותעביר לרשות השידור את המימון הנדרש, נשאלת השאלה האם לא יהיה זה ניסיון מאוחר מדי להחיות גוף מת.

עובדי רשות השידור: בין יום השקר לראש השנה

עוד כמה מילים, על שק האגרוף של שונאי השידור הציבורי – עובדי רשות השידור. כאלף מהם שנותרו ברשות בשלב זה, עושים לילות כימים כדי למלא מספר תפקידים במקביל, עקב דלדול השורות, ואינם יודעים עדיין האם יהיה להם מקום עבודה אמיתי אחרי יום השקר, 1 באפריל 2016 ולכמה זמן. אם תהיה הארכה של חצי שנה, יפוטרו כולם ב-30.9.16 ערב ראש השנה תשע"ז, כאשר גם המעטים שייקלטו בתאגיד – לא יוכלו לשמור על שכרם ותנאי העסקתם ויאלצו להתחיל מאפס.

ההסתדרות הסכימה בימים האחרונים לוותר על התחייבות התאגיד לשמור על שכרם של עובדי רשות השידור שייקלטו. הגזר שהובטח בתמורה: הגדלה משמעותית של מספר העובדים הנקלטים – לא הוכנס כלל לתיקון לחוק. גם כאן – העובדים חוטפים את המקל, הגזר נעלם וההסתדרות נאלמת.

בינתיים, הם יוצאים לצלם סרטים ותוהים האם ישודרו, מספרים את סיפוריהם של נפגעי בירוקרטיה ויוקר המחיה, וחוזרים הביתה למשכנתאות ולחובות שלהם. מדי יום אני רואה סביבי עובדים נשברים ומייחלים לסוף שיגאל אותם מיסוריהם, ממש כמו חולים סופניים. איש מאתנו אינו ראוי לכך, ומי שחוקק והיה אמון על הביצוע הקלוקל של שדרוג השידור הציבורי בישראל, חייב לקבל אחריות גם לבני האדם, האמהות והאבות שנפגעים על לא עוול בכפם. לא, הם אינם אשמים במחדלי ההנהלות הקודמות ובכשלי המינויים ברשות לאורך השנים. החרדה הזאת, הספינים הבלתי נגמרים, אי הביטחון התעסוקתי במובן הכי בסיסי – הנם העסקה פוגענית לכל דבר ועניין.

לילה טוב יאוש, ערב טוב תקווה

הודעת ההבהרה שהוציא הכנ"ר, פרופ' דוד האן, המנהל את רשות השידור, על הארכת הפרישה המוקדמת, שמה קץ למסע ממושך של דיסאינפורמציה שהצליח להשיג את מטרתו – זרע בהלה והוביל לסחף אדיר. מאתיים וחמישה עובדים פורשים היום, עוד כמאה וחמישים נרשמו עד עכשיו בתור הארוך כדי לחתום על הסכמי הפרישה מרצון.

ההודעה הזאת העניקה ברגע אחד שפיות זמנית למקום עבודה שהפך בימים האחרונים לריאליטי מהסוג הרע ביותר: מי יפרוש ומי ישרוד. נסו לדמיין כיצד התנהלנו כאזרחים במה שנקרא "שגרת חירום" במהלך הקיץ אשתקד: התחושה הזאת של סכנה מיידית ואי וודאות בטווח הקרוב ביותר מערערת לא רק את השלווה הפנימית, אלא גם כל ניסיון להמשיך בעשייה.

זכינו בחודש נוסף עם כמה מחברינו לעבודה, שיוכלו לשקול שוב את החלטתם ולא ייאלצו לחתום במהירות, תוך כדי מנוסה, מבלי להביט לאחור. ביומיים האחרונים, אנחנו נפרדים מעוד ועוד עובדים וותיקים וטובים שכבר קיבלו את ההחלטה, הפיד ברשתות החברתיות מלא בתמונותיהם של החותמים הפורשים.

הערוץ הראשון מצדיע ל-235 עובדי רשות השידור שפרשו הערב. מבט 30.9.15

הערוץ הראשון מצדיע ל-235 עובדי רשות השידור שפרשו הערב.
מבט 30.9.15

כל פרידה היא קשה, על אחת כמה וכמה, כשמדובר בפרידה בו-זמנית מכל כך הרבה חברות וחברים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהמוסד הזה, שידע ימים טובים יותר ומי ייתן ועוד יזכה לעדנה מחודשת. הפורשים זוכים בוודאות, גם אם לרבים עדיין לא ברור היכן ישתלבו בעבודה, הם יודעים שכעת עתידם בידם. הנשארים, קצתם ממשיכים להתלבט, מקווים שיזכו בזכות ולא בחסד, להיות חלק מהגרעין שממנו יצמח השידור הציבורי החדש.

יש לקוות שבתום הטיפול הנמרץ שעובר השידור הציבורי, יתברר שלא רק הניתוח הצליח ושגם לחולה – שלום. מאחר שההרדמה לא כל כך הצליחה, אני עוקב בדאגה בעיניים פקוחות לרווחה ומוטרד מאוד מתהליך חקיקה רעוע, הבטחות פופוליסטיות, דיונים שטחיים ובעיקר מהמחסור בחזון וקבלת אחריות מלאה להשלכות, לא רק לטווח של השנתיים הקרובות.

מוטי קירשנבאום ז

מוטי קירשנבאום ז"ל בפתח חדר העבודה שלו
צילום מסך: ערוץ 10

פטירתו של עורך "מבט" הראשון ויוצר "ניקוי ראש", העיתונאי מוטי קירשנבאום, סיפקה לכולנו הזדמנות לחשוב גם על מה שעבר בעשורים האחרונים על השידור הציבורי, שהיה ממייסדיו. את טורו האחרון ב"ידיעות אחרונות" הקדיש ל"סעיף ההשתקה" בתיקון לחוק השידור הציבורי. ההקבלה בין מותו לקבורתה של רשות השידור היתה בלתי נמנעת. קירשנבאום, צריך להודות ביושר, בין שלל איכויותיו, ידע גם להמציא את עצמו מחדש.

איש לא יספיד את רשות השידור, אבל מותר להודות שלפני מותה, היא הוכיחה שגם היא יכולה להמציא את עצמה מחדש, עם הפקות מקוריות בתחום התעודה, הדרמה והסאטירה. השידור החוזר של "ניקוי ראש" בסוף השבוע, הדגיש את ההשפעה המפרה על "היהודים באים". גם בימים קשים ובתת-תנאים, הערוץ הראשון וקול ישראל הצליחו לעשות ועדיין עושים – עיתונות לוחמנית עם סדר יום שונה.

רשות השידור הפירוק יצירה של המפיק והאמן אמיתי קארו שפרש היום מהרשות

רשות השידור הפירוק
יצירה של המפיק והאמן אמיתי קארו שפרש היום מהרשות

הציניקנים ושונאי החינם מוזמנים לדלג כאן לאתר אחר שיש בו מקום לטוקבקים.
המילים הבאות שכתבו יהודה פוליקר ויעקב גלעד בתקופה אחרת, מתארות תחושות שכמה מאתנו חווים בימים אלה. בפרפרזה על השיר, אני מקווה שנוכל כולנו לומר בקרוב – ערב טוב תקווה.

"וזה הסתיו וזה עצוב

וזה הבית זה הכלוב

זה לא סיגריה ראשונה

זה בטח לא סיגריה אחרונה

זה מכונת המחשבות

שלא הצלחתי לכבות

וזה אני וזה אתה

זה הביחד שהיה כלא היה.

ואלה הם חיינו בזמן האחרון

יכול להיות יותר טוב

יכול לבוא אסון

ערב טוב יאוש ולילה טוב תקווה

מי הבא בתור ומי בתור הבא"

שי לחג

ישיבת הצהריים נפתחה בהרמת כוסית לרגל ראש השנה, אלא שהפעם לראשונה, ברור לכולנו שזו הפעם האחרונה. לא חשבתי שאפשר לראות על פניהם של בני אדם חיוך מיואש כמו זה שנמצא באייקונים בסלולרי, עין אחת צוכה והשניה בוחקת. סרקזם מהול בציניות הוא הדבר היחיד שמצליח לערער לפרקים את אווירת הנכאים מסביב. מישהו העיר שהצבע הצהוב בחוץ משתלב היטב עם התחושות בפנים. כמעט מדי יום אנשים מתפרקים מול עיניי, נשברים, מזילים דמעה, יותר ויותר נעשים חולים. אחד הכתבים סיפר לי בעצב כיצד המרואיינים מנסים לברר איתו בסוף הריאיון – האם הוא במפוטרים.

רשות השידור

רשות השידור

הישיבה החלה בדברי פרידה לשורה ארוכה של פורשים, חברות וחברים וותיקים שעשו שנות דור ויותר במקום הזה. בעבורם רשות השידור אינה מקום עבודה אלא בית, וזו לא פראזה. אינני רוצה להיכנס לשמות, אך מדובר באנשים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהמוסד הזה. עוד לפני שהרמנו כוסית, עוד עדכון על אי הבהירות בשאלות המרכזיות ושאלה – מי עוד מתכוון לפרוש. הלחץ הנפשי קשה מנשוא, וברור שהדברים רק ילכו ויחריפו ככל שנוקפים הימים, לקראת הדבר הוודאי היחיד – סגירה ב-31.3.16.

חדר החדשות שהיה בעבר מקום שוקק חיים, הפך סמל לחורבן השידור הציבורי. החדר מואר הניאונים, בקומה השלישית ברוממה, היה מאז ומתמיד מקום של עשייה קדחתנית. עובדים ממהרים נכנסים ויוצאים, כל אחד בתחומו, וכולם יחדיו מתלהבים, מתווכחים, צועקים וצוחקים. השולחן הרחב והארוך, הדסק, ניקז סביבו את העשייה של עובדים רבים שאחראים על מהדורות החדשות השונות בערוץ הראשון. על הקיר לצד מקום מושבי בעמדת העורך, שלט לזכרו של אחד משני מוריי בבית הספר לתקשורת "כותרת", דן סממה. היה לי הכבוד ללמוד גם אצל העיתונאי ישראל סגל, כעורך מבט חשתי שאנו סוגרים מעגל, גם אחרי שהלכו לעולמם.

מי שישב עד לפני כשלוש שנים בחדר מגיש מבט הסמוך, ינון מגל, אז עיתונאי והיום חבר כנסת, הצביע בין היתר בעד סעיף ההשתקה בתיקון לחוק. הדברים שאמר בדיוני הוועדה בכנסת נגד נציגי העובדים (שגם הוא הסתייע בהם בעבר), כמו גם דבריו של מנהל קול ישראל לשעבר אמנון נדב, הוכיחו שאין מקום עבודה דומה לרשות השידור בשנאה המופגנת שרוחשים לו יוצאיו.

בתקופה האחרונה, הלב הפועם של הערוץ נדם. איש איש במשימתו, כולנו טרודים, משתדלים להתרכז בעבודה, אך מסתובבים כל העת תחת צל ענק וסימן שאלה שמתנוסס מעל הראש. איש אינו מחייך, אנשים ממעטים לדבר זה עם זה, נוטים להתבודד, מהורהרים כל העת. מדי פעם, מישהו משתף בקול מהרהורי ליבו: האם לחתום על פרישה כעת? מה יהיה כאן אחרי ספטמבר? מה יקרה בסוף מארס?

אני מביט מסביב, שומע את קולם של האנשים השקופים, העיתונאים והעובדים שדרכו עליהם ורמסו את כבודם, לא רק כעובדים, גם כבני אדם. משך שנים הצליחה רשות השידור, במידה רבה באשמת הנהלות העבר, להשניא את עצמה ואת עובדיה העל הציבור. בעידן שבו השנאה היא דבק לאומי, מה הפלא שדמוניזציה של עובדי השידור הציבורי היתה בסיס לתשדיר תעמולה. למרבה הצער, היו גם עיתונאים שנטלו חלק פעיל במסע ההכפשה המתוזמר, שנועד להכין את הקרקע להריסה. גוייסו טבלאות אקסל מדוחות ישנים, דימויים סטראוטיפים שהלכו והושרשו, תוך שימוש בביטויים שהיו צריכים לבייש בראש ובראשונה את כותביהם. תעודת פטירה, די.אן.איי נגוע, עובדים מיותרים למשל, וההסתה עובדת: בשנה האחרונה, קיבלתי הודעות ארסיות ברשתות החברתיות, מאנשים שאינם מכירים אותי כלל.

אני כמעט בן ארבעים ושתיים, נשוי ואב לבן 7 ובת 10. לרשות השידור הגעתי מחדשות ערוץ 10 בסוף שנת 2007, והשתלבתי בצוות ההקמה של החדשות המקומיות בשידור הציבורי. זה היה אתגר יוצא דופן, להקים מערכת חדשה מאפס בתוך ארגון גדול וותיק וכבד מבחינת ההתנהלות שלו. יורם כהן (היום כתבנו בשטחים) שהיה אז מנהל חטיבת החדשות האמין שזה אפשרי והצליח לסחוף אחריו רבים וטובים. לפתע פיעמה רוח חדשה במערכת הוותיקה, רוב העובדים מסביב שילבו ידיים, לאחר שנשבר מעטה החשדנות. כמי שהחל את דרכו במקומוני ידיעות תקשורת בשעתם היפה, ובחדשות המקומיות בכבלים, האמנתי שהשידור הציבורי הוא הבית הנכון לנושא הזה. המדינה סברה אחרת, ובמחטף הוצאו החדשות המקומיות מידי הרשות והועברו לחברת "קודה הפקות" בבעלות רם לנדס. כמה מחבריי ואנוכי השתלבנו אז במערכת החדשות של הערוץ הראשון, ועוד הספקנו למרבה הצער לסקר את קבורתן בשלבים של המהדורות המקומיות הללו.

רבים מאתנו רחוקים מאוד מגיל פרישה, בני ארבעים-חמישים, בעלי משפחות ששילמו את מחיר הקריירה התובענית, מגדלים ילדים שיודעים שאמא או אבא בטלוויזיה וישובו מאוחר. חבריי וחברותיי, שילמו מחיר אישי כבד בעקבות העבודה במשמרות ארוכות, אינטנסיביות, משך ימים רצופים. אני לא כותב את זה חלילה כדי לעורר רחמים, רק כדי שאחת ולתמיד, גם אם זה מעט מאוחר מדי, תינתן לכם הזדמנות להציץ ולהכיר אותנו מעט.

רשות השידור כארגון, לא השכילה להשתנות בהתאם לנעשה מסביב. הסכמי העבודה כפו על כולנו פשרות מקצועיות קשות, הנהלות שמונו על ידי גופים פוליטיים באצטלה ציבורית חיבלו במקום לתקן, וכן, גם נציגי העובדים לא גילו בעבר נכונות להשתנות. עם זאת, כמי שנטל חלק במערכת חדשה לגמרי בתוך רשות השידור, עם אותם עובדים (!) אני יכול להעיד כי הבלתי אפשרי היה לאפשרי. אין לי ספק כי בנסיבות אחרות, ניתן היה לשקם את הרשות מבפנים, אך היום זה כבר מאוחר ולא רלבנטי. ברגע האחרון, לאחר שנציגי העובדים וההנהלה חתמו על הסכמי הרפורמה, דחה אותם שר התקשורת דאז ארדן והביא את רם לנדס.

גם העובדים מכירים בכך שההנהלות הכושלות בעבר הביאו את הרשות למצב שאיננו בר תיקון עוד. יתכן מאוד שההמלצה העקרונית של לנדס לסגור את הרשות, קשה ככל שתהיה, היתה בלתי נמנעת. עם זאת, התוספת שהודבקה לכך, פיטורי כל העובדים, היא אכזרית ומיותרת. גם לנדס אמר באחרונה בריאיון בגל"צ שזה לא היה חלק מהדוח וכי זה מזעזע אותו.

הדרך שבה מתייחסת המדינה בימים אלה לעובדי ציבור, עיתונאי הרשות ועובדיה, לוקה בכשל ערכי ומוסרי יסודי. ראשית הפיטורין הגורפים, בשעה שראוי היה לבנות את המסד של תאגיד השידור הציבורי החדש מכוחות חיוביים מבין עובדי הרשות. האטימות ושרירות הלב באות לידי ביטוי גם בדרך שבה מחזיקים את העובדים כבני ערובה בימי הביניים הללו, בלי לומר להם מה צופן להם העתיד בטווח של חודשים ספורים. איש אינו יודע מה יעלה בגורלו, אם יישאר כדי להחזיק את הלפיד עד שתכבה האש ומה יהיה אופיו של השידור הציבורי שנולד בלידת עכוז רצופת תקלות.

IMG-20150729-WA0010