פרצופה של המדינה

יום שלישי 9.5.17, שבע בערב. אני נערך למהדורת מבט למחר, על האייפד ליידי כבכל הימים האחרונים – ועדת ביטן שדנה בתיקון השמיני לחוק השידור הציבורי (תאגיד החדשות). לפתע, צץ הכנ"ר, פרופ' דוד האן, המפרק הרשמי של רשות השידור ומודיע שכבר מחר יעברו עובדי הרשות שנקלטו בתאגיד ולכן מהדורת מבט האחרונה תשודר הערב. אם היתה זו שליפה של הרגע האחרון, הרי שמדובר ברשלנות פושעת ואני לא מעז לייחס כזו למי שניהל באחריות את השידור הציבורי בשנתיים האחרונות. יש להניח שמדובר במהלך מתוכנן של הודעה מפתיעה וקצרת מועד על הורדת השידורים, פחות משעה למהדורה. מבלי להיכנס לניחושים או פרשנות לרציונל האפשרי, מדובר באטימות בלתי נסבלת כלפי העובדים שהמשיכו לעבוד עד לרגע האחרון ובפגיעה בעיקרון המשכיות השידור שקודש בחוק.

 

השתיקה המוחלטת שבה התקבלה ההודעה בוועדת ביטן מעלה חשד שנבחרי הציבור, לפחות קצתם, היו בסוד העניינים. זמן קצר לפני כן, כשיו"ר מועצת התאגיד, גיל עומר שאל – אם יגיעו העובדים לאולפני "כאן", מי יקלוט אותם בהיעדר תאגיד חדשות? מי יהיה אחראי? מי יבטח אותם?, התשובה של ח"כ ביטן לשאלות הללו – "תפתרו את זה אחר כך".

המהלך האחרון ניסה למנוע מאתנו להיפרד כראוי מהערוץ הראשון שליווה את מדינת ישראל ב-49 השנים האחרונות ומקול ישראל שמציינת 80 שנה. העלבון הצורב ותחושת הבגידה זעקו מן המרקע הערב, גם למי שלא היה בקומה השלישית ברוממה כשחדר החדשות הפך לחדר הספדים. עובדי הציבור חשו שהמדינה בגדה במי ששירתו אותה בנאמנות עד לרגע האחרון: הפוליטיקאים וההסתדרות שסובבו בכחש, התאגיד שחטא בהתייחסות מכלילה ומפלה כלפי עובדי הרשות והקולגות – שהמתינו עם הסולידריות עד שבוצע ווידוא הריגה.

התנהלות הממשלה הזו וקודמתה בנוגע לשידור הציבורי הופכות את הסאטירה של קישון "פארטצ'יה אהובתי" לבדיחה לא מצחיקה. המציאות עולה על כל דמיון: ממשלת נתניהו בהובלת ארדן ולפיד מקבלת החלטה חסרת תקדים לסגור את רשות השידור ולפתוח תאגיד, תוך פיטורי כל העובדים, רק משום שממשלות קודמות בהן ישבו, כשלו במינוי המנהלים ובפיקוח על ניהול הרשות. מאז, החוק הזה נפתח ונסגר יותר פעמים מבור ספיגה מצחין ברפת. ראש הממשלה שתמך בסגירה ואף עשה שימוש בתשדיר תעמולה שהשווה את עובדי הרשות לחמאס, "חזר בתשובה" והבטיח שיפעל להבריא את רשות השידור. הוא הביע לפתע דאגה למצוקת העובדים, אבל היא הסתכמה בהתעללות נוספת בהנהלת התאגיד ותו – לא. זוכרים את הסצנה עם שלט התורמים שעובר ממקום למקום ב"סלאח שבתי"? נראה שזה הסיפור של התיקון החדש לחוק שמבטיח להקים תאגיד חדשות. חטיבת החדשות של תאגיד "כאן" היא למעשה תאגיד החדשות, היא תפעל מאתר תאגיד "כאן". החוק אינו מבטיח גיוס עובדי רשות נוספים לתאגיד, כפי שהבטיחו מנסחיו שוב ושוב.

לו היינו מנהלים את השידור הציבורי, כפי שהשרים והח"כים הובילו את החוק בעניינו – כבר מזמן המסך היה מוחשך וקול ישראל היה מושתק. מי שנכח בדיוני ועדת אלהרר לקבורת רשות השידור, או בדיוני ועדת ביטן לריסון התאגיד, לא יכול שלא להתרשם מהמרכיב הבולט של היעדר תכנון ושליפות מן המותן, לצד הבטחות ללא כיסוי וססמאות ריקות מתוכן וחמור מכל – התעלמות משיקולים מקצועיים ואטימות לעובדה שנחרצים כאן גורלות של מאות בני 40-50 פלוס, להיכנס למעגל האבטלה באמצע חייהם. יו"ר הוועדה ביטן בעצמו הודה היום שסעיף הדאגה לבני הגיל הבעייתי הזה, הוא המחורר ביותר בחוק (כהגדרתו). למעשה, השירות הציבורי הסכים לקלוט מאה בלבד מבני הגיל הזה, בטווח זמן ובתנאים לא ידועים.

מה בכל זאת יצא מהחוק החדש? מינוי מנכ"ל נפרד לתאגיד החדשות, שאינו חייב להיות עיתונאי. זוכרים מדוע נסגרה רשות השידור? – בגלל מינויים בעייתיים, כשלי ניהול והיעדר פיקוח ציבורי. העיקר שבדרך, נפטרו מהעובדים.

20170509_204901

מבט אחרון. כאן הסתיימו שידורינו 9.5.17

בפרידה הכואבת הלילה ברוממה, השבתי למי ששאל כיצד האנשים האלה המשיכו לעבוד ולהשקיע את מלוא מרצם וזמנם בשידור הציבורי, אף שלרבים מהם אין לאן ללכת מחר. עובדי הרשות ועיתונאיה, בעיקר הגרעין שנותר בה והמשיך לעבוד, עשה זאת משום שיש לו שלוש תכונות שרוב נבחרי הציבור שלנו הוכיחו שהם חסרים: ערכיות, אחריות וקולגיאליות.

לחבריי היקרים מרשות השידור הקדשתי הערב את השיר "בסוף ביום" של הפזמונאי חתן פרס ישראל ושדרן קול ישראל, אהוד מנור:

בסוף היום בקצה המסלול,

מעברו האחר של ההר התלול,

כשאתה אוסף את השברים,

מה נשאר בעצם? רק כמה חברים.

 

בתוך השחור, בלב הערפל,

בעומקו הדומם של הים האפל,

כשאתה רואה את השקרים,

מה נשאר בעצם? רק כמה חברים.

 

וכשנדמה שאור היום כבר לא ישוב

אתה מבין פתאום מה באמת חשוב

ויש בך רצון ויש לך סיבה

לחשוב כבר על השיר הבא.

בעבורי השיר הבא יחל ביום שני 15 במאי 2017, כשהתאגיד/ים יחל/ו לשדר. ביחד עם חבריי מהרשות, נצטרף לעובדי התאגיד כדי להמשיך ולייצר שידור ציבורי איכותי ועצמאי. אני מקווה כי התאגיד יקלוט רבים וטובים מפורשי הרשות, שיוכלו לתרום עוד רבות.

לפוליטיקאים מהממשלה, מהכנסת (קואליציה ואופוזיציה) ומההסתדרות, אני מקדיש את השיר "פרצופה של המדינה". כמה מאלה שמיהרו להספיד הערב, ואשר קולם לא נשמע לאורך דרך הייסורים שנכפתה עלינו בשלוש השנים האחרונות – יזהו את עצמם בקלות.

Deadline

"וספרתם לכם… שבע שבתות תמימות", כמו בספירת העומר, הקורבן כבר הוקרב. במקרה שלנו – סופרים ציוד, סופרים את הימים לקראת המועד המתעתע של תחילת שידורי תאגיד השידור הישראלי, סופרים כמה כבר פרשו/הופרשו, רק אותנו – עובדי רשות השידור – איש אינו סופר.

על מרקע הטלוויזיה וברדיו, קשה לחוש בסערה האנושית והרגשית, בטלטלה שמנערת השכם והערב יותר מאלף עובדים, על בני משפחותיהם. האתיקה העיתונאית והמקצועיות של היושבים מול המצלמה ומול המיקרופון אינן מאפשרות להם לשתף את הציבור בסכנה הרובצת לפתח, במרחק 49 ימים בלבד. עיתונאים שאינם יודעים מה יעלה בגורלם בתוך חודש וחצי, ממשיכים להביא את הכותרות והסיפורים הרבים שנוגעים לחיינו כאן כישראלים, בלי לומר מילה – על הפגר בחדר, או באולפן. מאות רבות של עובדים מיואשים, לילותיהם הולכים ומתקצרים, בהתאמה לאורך חייה של רשות השידור, עבור רבים – מקום העבודה הראשון והיחיד, ביתם השני.

20160107_075249_003

כאן יסתיימו שידורינו

איש מאתנו אינו מבקש דבר שאינו זכותו הבסיסית של כל עובד: עלינו לדעת מה ניצב לפנינו באופק ומה משך הזמן שתידרש הספינה המפורקת הזאת להמשיך להפליג. ברמה הערכית, לא רק בהתאם לרוח החוק, הציפייה היא שלעובדים רבים ככל האפשר, תינתן האפשרות ההוגנת להמשיך ולתרום לשידור הציבורי, גם בתאגיד החדש. גם המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, כבוד השופט אליקים רובינשטיין התייחס לכך והבהיר: "מעבר לצד החוקי "היבש", כאשר תיבחן אפוא האפשרות לקליטת עובדים נוספים מקרב עובדי רשות השידור, מעבר ל-25 אחוז שלגביו קיימת התחייבות, על הגוף החדש לבדוק היטב ולהשתדל לקלוט עובדים נוספים כאלה ברוח נדיבה".

העובדה שאיש מבין מקבלי ההחלטות, אינו מעדכן את העובדים, מחריפה את מצוקתם וצריך לקוות שהמדיניות הזאת תשתנה, לפני שחלילה מישהו ישלם על כך מחיר כבד. לא זכורים לי מקרים רבים שבהם נסגר מוסד או מפעל ציבורי, וודאי לא בסדר הגודל הזה, כאשר ממש עד לימים האחרונים – העובדים מגששים באפלה, איש איש לנפשו. בלית ברירה, מתעדכנים באמצעי התקשורת כי נבחן מודל של הארכה בחודש, תוכנית לחצי שנה או מתווה לשנה נוספת, כל אלה או כלום, כל ניחוש זוכה.

 

20160131_153924

לא סופרים את העובדים

לאחר ביטול האגרה והקמת תאגיד השידור הישראלי, אין טעם לדון עוד בתחלואי העבר של רשות השידור. עוד יבוא המועד לבחון לאחור את הדמוניזציה שנעשתה לא רק לרשות השידור, אלא בראש ובראשונה לעובדיה, כאשר תשדיר מחבלי החמאס היה רק סמן אחד לכך. עוד לפני שהמונח שיימינג הפך שגור, נעשה בו שימוש נגד עובדי הרשות, כאילו היו כולם יחידה אחת, מפלצת בעלת DNA פגום, כאילו הם-הם מינו את ההנהלות הכושלות, כאילו שדדו את האגרה ולא גבו אותה בהוראת הממשלה. השתיקה שהיתה בעוכריהם של העובדים גם בעבר, הפכה לרועמת עוד יותר בימים הללו.

כאזרחים עלינו לקוות שתאגיד השידור החדש יקום כמתוכנן ויוכל להתחיל בשידורים ברצף ובהיקף שקבע המחוקק. עד אז, חובתה של המדינה להבטיח את קיומו של שידור ציבורי ולאפשר לו, לא רק להתקיים, אלא אף לעמוד בכל הסטנדרטים המקצועיים המתבקשים. אל לנו לוותר על מקומו של השידור הציבורי במפת התקשורת, גם לא ליום אחד.

מחנק ראש השנה

ערב חג, המסרונים מתמסררים,
כוונות טובות משועתקות בסמלים.
הודעות כתובות חוסכות שיחות,
שחלילה יגלשו למילים פחות חגיגיות.

ראש השנה לדמוקרטיה החדשה,
עיתונאים בפירוק, עם סעיף השתקה.
הצהרות מצולמות חוסכות ריאיונות,
שחלילה יגלשו לשאלות מיותרות.

סוגרים שנה, מנקים את הבטחות האתמול,
מפרקים רשויות, נותנים גז למונופול.
מתלכדים מול אויבים חדשים, מבפנים ומבחוץ,
שחלילה לא יבואו רעיונות מהפכניים לאזרח הלחוץ.

פותחים שנה, על הר הבית התפרעויות,
דגל פלסטין מונף באו"ם ואיראן זוכה לחיבוק האומות,
דאעש על גבול סוריה והאיחוד מחרים תוצרת ההתנחלות,
וראש הממשלה מברך – כי ישראל היא עדיין אי של יציבות.

מחר כל איש יבנה בשתי ידיו את מה שהוא חלם היום,
ואולי הכל היה רק משל וחלום?
כמה רחובות מכאן, בעמותת הסיוע משתרכים התורים לחבילות,
כי חלילה וחס לא נשלים עם איום הגרעין, אבל עד אז, חייבים להמשיך לחיות.

בין כסה לעשור, יתפזרו ענני האבק המצהיבים,
נשב לארוחת החג עם בני משפחתנו היקרים.
נרים כוסית לחיים ונדבר על האבק,
רק שאף אחד לא יאמר מילה – על המחנק.

העוני נעשה יותר נוח, ממש כמו היאוש

שידור משחק הכדורגל הציב אמש (ראשון) את המציאות שהשתקפה במהדורת מבט מול הריאליטי בערוצים המסחריים. אנחנו דיווחנו על הסנגוריה הציבורית שמאשימה את המדינה כי אינה מסתפקת בהתנערות מאזרחיה העניים, אלא פותחת להם תיקים פליליים. שם הציעו לכם למרק את מצפונכם ולהתחבר להזנה בכפייה של מציאות מדומה, כזאת שתגרום לכולנו לחשוב שישראל ערבים זה לזה, במקומות שהמדינה – איננה.
"פרסומות ומיד חוזרים למשימה הכל כך חשובה שלנו היום…"
שפים פלספנים וכוכבים לרגע של האח הגדול יכולים לעשות גם את העוני ליותר נוח, ממש כמו היאוש. תנו לנו תרומות וניתן לכם קתרזיס אמיתי מתובל במנה גדושה של פרסום גלוי וסמוי. צפו בטרגדיה אישית של אם יחידנית ובנה הקטין שנחשף, במצוקתו של ניצול השואה הרהוט, ושלמו לנו בדקות פרסום יקרות מפז.
לכאורה, ווין-ווין, כולם מנצחים: הצופים מרגישים שעשו משהו למען החברה, כי נתנו משהו באהבה למאסטר שף. הם הרי תורמים ארוחה לעמותה שמסייעת לנזקקים… בהעמקת התלות שלהם בתמיכה, העמותה נהנית מהחשיפה ומהרחבת מעגל התורמים, גלריה שלמה של מפרסמים נהנית מפרסום עטוף במארז בוהק של "תרומה לקהילה". גם הערוצים המשדרים גוזרים קופון נאה מהצפייה שלכם כמובן וגם כוכבני ריאליטי שאיש לא זכר את שמם וזוכים לחשיפה "חיובית" נוספת כטלפני "שירותרום".
מעל לכל אלה, מרוויחה מהתעשייה הזאת ממשלת ישראל. כך לא תשאלו את עצמכם מדוע פותחים תיקים פליליים למי שגונבים לחם כדי שלילדיהם יהיה מה לאכול? מדוע אישה עובדת שמגדלת את בנה לבדה, נאלצת לשלוח אותו לאסוף בקבוקים למחזור, ולחשוף אותו במצוקתו כדי להתקיים? האין זו זכות בסיסית?!

האם המדינה אינה נושאת באחריות מלאה לכך שאזרחיה העובדים יוכלו לקיים את עצמם בכבוד? סליחה שאני מטריח בשאלות עקרוניות, נחזור לטהוניה שתספר לנו כמה אזרחים התקשרו כדי למרק את מצפונם בתרומה חד פעמית.
בין הפרסומות, מיכל אנסקי מספרת בחיוך של דיילת מכירות על רשת חנויות יקרה: "קונים הרבה יותר בתקופת החגים ועל כל מוצר שתקנו – הם יתרמו עשרה שקלים. זה באמת נקרא לתת!". עכשיו לפרסומות (הגלויות).

חיוך של דיילת מכירות, מיכל אנסקי. צילום: ערוץ 2

חיוך של דיילת מכירות, מיכל אנסקי. צילום: ערוץ 2

סיפורו של אלכס ניצול השואה הסנדלר, עצוב ומדכא. השואה והאלמנות הם גורלו המר, אבל העוני, האם גם הוא בגדר גזירה שלא ניתן לשנות? מדוע אלכס נאלץ להתקיים מ-2000 שקלים בחודש מביטוח לאומי? התשובה של אנסקי: "מה קורה לחברה שלנו שאנשים כאלה רעבים לאוכל? (לחברה שלנו, לא למדינה או לממשלה, א.מ) מוקד איסוף האוכל שלנו כבר מוכן לקבל את ארוחות החג שאתם תורמים וזה מאוד פשוט לשמח אותם".
ואני, אני לא מפסיק לחשוב על הפגנת הנכים, שבה מחו על כך שאינם יכולים עוד להתקיים מ-2342 שקלים בחודש, ובסיפורו העגום של יצחק לייבה, ניצול השואה הערירי, שהמטפלת שלו גייסה בעבורו תרומות באמצעות הרשתות החברתיות. לייבה, ניצול השואה, סיפר לכתבנו איציק הלפרין כיצד ישן על כביש 1, וחי מתרומות של עמותות ואנשים טובים. 150,000 ניצולי שואה חיים בישראל מתחת לקו העוני, לייבה כבר וויתר על החיים וניסה להתאבד, בגלל הבושה. אבל לא הוא צריך להתבייש, ולא – גם לא אנחנו! יש ממשלה בישראל והיא צריכה לקבל אחריות, וכן, גם להתבייש!

הפסקת פרסומות ומיד חוזרים, הגבינה עם הבית שנדדה לסין והציתה בדרך את מחאת יוקר המחיה, מספרת לנו על חשבוננו כמה היא אוהבת לתת, על חשבוננו.
השף חיים כהן (על תקן אתנחתא מציאותית בריאליטי) סודק לרגע את המעטה הסכריני: "אם המדינה הזאת מיכלי לא תדאג לרעבים שלה, אם יהיו בה ילדים רעבים, קשישים רעבים, ניצולי שואה רעבים אלוהים ישמור, שבנו את המדינה על הכסף שלהם, על הדם של המשפחות שלהם, אם זה המצב – אנחנו בפשיטת רגל!". ומיכלי משיבה: "תיכנסו לאתר לתת ותתרמו ארוחות לחג!". בעיה ופתרון, ככה פשוט, בלי ששמנו לב, אנחנו מקבלים אחריות מלאה למצב.
גם אייל שני חווה מצוקה: "מה שאין, יהיה בתוכי ואני ארגיש אותו לעד", הוא מדבר על סיר הלחץ שלא מצא על המדף.

מצוקה ולחץ, אייל שני. צילום: ערוץ 2

מצוקה ולחץ, אייל שני. צילום: ערוץ 2

בישראל חיים יותר ממיליון ושש מאות אלף עניים, 1,600,000 בני אדם, שהופכים את ישראל למדינה השלישית בשיעור העוני בכל מדינות ה-OECD. המדינה הצליחה להתנער מרוב המלצותיה של הוועדה למלחמה בעוני בראשות אלי אללוף, אבל איך אמרה מיכל אנסקי: "אנחנו חייבים לדאוג שבכל בית בישראל תהיה ארוחת חג". אנחנו, לא המדינה!
בשיא הערב, מתקשר המיליארדר חיים סבן ותורם סכום נאה. "מדינת ישראל מודה לך", מריע לו כוכב ריאליטי אחד ומוחא כפיים.
מי יתן ולעולם לא תצטרכו להתעורר למציאות, זו שמעבר לריאליטי.
חג שמח!

הילד שטלטל את אירופה (ואותנו?)

כמעט מדי יום אנו מדווחים בחדשות על מלחמת האזרחים העקובה מדם בסוריה, שוב ושוב מתלבטים ביחס לתמונות שראוי להביא אל המסך. הילד בן השלוש שהפך השבוע לסמלם של הפליטים מסוריה נקבר היום בעיר הולדתו קובני, אחד מתוך אלפיים פליטים סוריים שטבעו בים התיכון כשניסו להימלט לאירופה. יותר מארבעה מיליון אזרחים סוריים הפכו לפליטים בארבע שנות מלחמת האזרחים במדינה.

התמונה הזאת, של איילאן כורדי, ילד קטן שרוע מת על החוף לאחר שנפלט מן הים הצליחה לערער מעט את אדישותם של מנהיגי אירופה. גם אנחנו התלבטנו בשאלה האם נכון לחשוף את תמונתו של הילד המת, דבר שאנחנו נמנעים מלעשות בדרך כלל. הקריקטוריסט מישל קישקה היטיב לתאר בקריקטורה הקשה שצייר את הזווית הצינית של תיעוד התמונה הזאת והמקום שניתן לה באמצעי התקשורת ברחבי העולם.

איילאן כורדי. צייר: מישל קישקה

איילאן כורדי. צייר: מישל קישקה

הסיבה המרכזית בעיניי לפרסם תמונה כזאת, היא המשקל הסגולי הנוסף שלה שמאפשר להעלות על סדר היום טרגדיה מתמשכת שלא זוכה לתשומת הלב הציבורית הראויה. איילאן כורדי הקטן אילץ את כולנו להתעמת עם מספרי המוות מסוריה: 15,000 ילדים נהרגו במלחמת האזרחים בסוריה, מתוך 230,618 קורבנות.

היום (שישי) ממש בשעה שהתקיימה הלווייתו של איילאן כורדי בסוריה, עזבו אלף פליטים סוריים אחרים את תחנת הרכבת בבודפסט, צועדים בהמוניהם, כשהם נושאים את ילדיהם, 175 ק"מ לעבר הגבול האוסטרי בחיפוש אחר עיר מקלט. עד הבוקר היו חלק ממחנה הפליטים המאולתר ובו 2000 אזרחים סוריים נמלטים שהתבצרו בתחנת הרכבת קלטי, לאחר שההונגרים סירבו לאפשר להם לעלות על הרכבות. קודם לכן, כשהתירו לפליטים לעלות לרכבות, ניסו להכריח אותם לרדת במחנה פליטים מאולתר. ניסיונם של ההונגרים להגביל את תנועת הפליטים מגבול סרביה באמצעות גדרות תיל לא צלח.

הכתבה של איתמר מאירי במבט, ערוץ 1

אירופה תצטרך לקלוט להערכת האו"ם לא פחות מ-200 אלף פליטים סוריים בזמן הקרוב. מי שהעדיף להעלם מהטרגדיה האנושית הזאת שמתרחשת בסוריה כבר ארבע שנים, פוגש אותה כעת כשהיא מתדפקת על דלתותיו ביאוש.
בעיניים ישראליות התמונה מסובכת עוד יותר: פליטים באירופה מבקשים לעלות לרכבות לגרמניה, אין יהודי שיכול לצפות בזה באדישות. מנגד, את סוריה אנחנו מכירים כגבול חם, ארץ עקובה מדם ומלחמה שמאיימת בכל רגע לפרוץ הלאה לשטחנו. לכל אלה יש להוסיף את ההתמודדות המורכבת של מדינת ישראל עם מבקשי המקלט האפריקניים, מסתננים או פליטים, תלוי כמובן בנקודת המבט של הדובר. העובדה שישראל מתחמקת מלבחון את בקשותיהם הרבות להכרה כפליטים, מעצימה את הבעיה שמתגלגלת שוב ושוב בין המגרש הפוליטי, המשפטי והאזרחי.

ים של פליטים. צייר: מישל קישקה

ים של פליטים. צייר: מישל קישקה

הבלוג של מישל קישקה