זהו סוף החדשות וסוף השידור הציבורי

רק לפני כחצי שנה, חגגו יושב ראש ההסתדרות, אבי ניסנקורן ושר האוצר משה כחלון, "מהפכה חברתית" כהגדרתם, כאשר הבטיחו לקלוט עשרת אלפים עובדי קבלן בשירות הציבורי (בריאות, חינוך ורווחה). שר האוצר אמר אז: "ביומי הראשון אמרתי שזאת עוולה חברתית שהגיע הזמן לצמצם באופן משמעותי". איך קרה שהשניים הללו שהתחבקו בהתרגשות על ההישג הזה אז, מכניסים את עבודת הקבלן לקודש הקודשים – אל לב ליבה של העשייה העיתונאית וזה לא קורה בערוצים המסחריים, אלא דווקא בשידור הציבורי.

טועה מי שמספיד כעת את מהדורת מבט, שאני נמנה על עורכיה בשש השנים האחרונות, מדובר במדרון חלקלק שעלול לדרדר את כל המערכות העיתונאיות בערוצים המרכזיים. ברגע שייושם הרעיון המסוכן וחסר התקדים בתיקון לחוק השידור הישראלי, של מיקור חוץ (Outsourcing), ספקי תוכן חיצוניים בתחום החדשות בערוץ הראשון, אין סיבה שבעלי הרישיון בערוצים המסחריים לא יבקשו להחילו גם שם. בראייה כלכלית צרה, העסקת עובדי קבלן עשויה להיות זולה יותר, עם מחויבות אפסית מצד המעסיק לתנאי שכר וביטחון תעסוקתי.

הצד השני של העסקה כזאת, הוא החלשת העיתונאים והפיכתם לשקופים וחסרי עמוד שדרה. כל אימת שעיתונאי-קבלן כזה יקומם עליו פוליטיקאי או כל מושא תחקיר עיתונאי – יהיה עליו להניח שהוא מסכן באופן הכי מפורש את מטה לחמו. במצב כזה, השידור הציבורי החדש של ישראל חוסם את פיו של כלב השמירה של הדמוקרטיה ומחזיק אותו קצר-קצר. זו הסיבה שהחוק המקורי אסר זאת במפורש וכך גם חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, הקובע כי זכייני הערוצים המסחריים אינם מורשים לרכוש שידורי חדשות מספק חיצוני ומחוייבים להחזיק בחברות חדשות עצמאיות בפיקוח ציבורי. זהו לא רק סוף החדשות אלא סוף השידור הציבורי, אם יאושר התיקון הזה לחוק כלשונו.

הדמוקרטיה נפגעת וחופש העיתונות גם

ברור מי המוטבים המיידיים מאילוף העיתונאים, השאלה היא היכן כל הבלמים בדרך שהיו צריכים לפעול על מנת לשמור על החופש העיתונאי. בסקר TNS ששידרנו השבוע במהדורת מבט בערוץ הראשון השיבו 36 אחוז מהנשאלים כי הדמוקרטיה הישראלית נחלשה בשנת כהונתה הראשונה של הממשלה. רוב הציבור, 58 אחוז, סברו שיש להגביל את כהונת ראש הממשלה לשתי קדנציות בלבד. ללא תלות במיקום על הציר הפוליטי, הציבור חושש מפגיעה בדמוקרטיה, ועיתונאים מוחלשים ומאויימים בעצם מבנה העסקתם, מגבירים את החשש הזה.

המקל שמנחית התיקון לחוק השידור הציבורי על ראשי העיתונאים, מתווסף להיעדרה של מועצה ציבורית מפקחת פעילה כנדרש אשר אמורה היתה לשמש חיץ בין הפוליטיקה למערכת התוכן. בלא אגרה ובהינתן שהמימון לשידור הציבורי הוא ישיר ע"י הממשלה, הבטיחו יוזמי החוק גלעד ארדן ויאיר לפיד להקים חומה סינית בין הפוליטיקה לתאגיד, אבל כך באמת לא בונים חומה.

הדרגתיות במקום פתיחה וסגירה

יותר משנה וחצי לפרסומו של חוק השידור הציבורי (הישראלי), שוב תתכנס הכנסת כדי לאשר דחייה של יישומו בחצי שנה, כאשר כבר בדברי ההסבר לחוק, מבהיר התאגיד כי גם הדחייה הזאת לא תספיק. המחוקק והרשות המבצעת מעדיפים להתעלם משום מה מעמדת התאגיד, ולפתור אותה ב"תחילת שידור הדרגתית". ראשית – חדשות בקבלנות מספק חיצוני וכעבור שנתיים אמור להצטרף ערוץ לילדים שהיה אמור להיות לכתחילה חלק מהשידור הציבורי. תחילת השידורים ההדרגתית היא נקודת יציאה שנשתלה בחוק כדי לחמוק מהמחויבות שלא תהיה סגירה  ללא פתיחה, כאשר תחילת השידורים הופכת למשהו מאוד לא מחייב בהיקפו.

החוק מתעלם ממצבה העגום של רשות השידור שיובשה ופורקה בשנה האחרונה: הכנ"ר המנהל אותה דיווח כי לא הועבר כל המימון הנדרש, מאחר שנכון לרגע זה סיום שידוריה נקבע לסוף חודש מארס, לא נרכשו תוכניות חדשות, סדרות וסרטים. מאות עובדים שוחררו ופרשו, רבים מהם במשרות חיוניות שהותירו חלל ריק ופגיעה ממשית בעבודה היומיומית. גם אם בעקבות הארכה נוספת תמלא הממשלה את חובתה ותעביר לרשות השידור את המימון הנדרש, נשאלת השאלה האם לא יהיה זה ניסיון מאוחר מדי להחיות גוף מת.

עובדי רשות השידור: בין יום השקר לראש השנה

עוד כמה מילים, על שק האגרוף של שונאי השידור הציבורי – עובדי רשות השידור. כאלף מהם שנותרו ברשות בשלב זה, עושים לילות כימים כדי למלא מספר תפקידים במקביל, עקב דלדול השורות, ואינם יודעים עדיין האם יהיה להם מקום עבודה אמיתי אחרי יום השקר, 1 באפריל 2016 ולכמה זמן. אם תהיה הארכה של חצי שנה, יפוטרו כולם ב-30.9.16 ערב ראש השנה תשע"ז, כאשר גם המעטים שייקלטו בתאגיד – לא יוכלו לשמור על שכרם ותנאי העסקתם ויאלצו להתחיל מאפס.

ההסתדרות הסכימה בימים האחרונים לוותר על התחייבות התאגיד לשמור על שכרם של עובדי רשות השידור שייקלטו. הגזר שהובטח בתמורה: הגדלה משמעותית של מספר העובדים הנקלטים – לא הוכנס כלל לתיקון לחוק. גם כאן – העובדים חוטפים את המקל, הגזר נעלם וההסתדרות נאלמת.

בינתיים, הם יוצאים לצלם סרטים ותוהים האם ישודרו, מספרים את סיפוריהם של נפגעי בירוקרטיה ויוקר המחיה, וחוזרים הביתה למשכנתאות ולחובות שלהם. מדי יום אני רואה סביבי עובדים נשברים ומייחלים לסוף שיגאל אותם מיסוריהם, ממש כמו חולים סופניים. איש מאתנו אינו ראוי לכך, ומי שחוקק והיה אמון על הביצוע הקלוקל של שדרוג השידור הציבורי בישראל, חייב לקבל אחריות גם לבני האדם, האמהות והאבות שנפגעים על לא עוול בכפם. לא, הם אינם אשמים במחדלי ההנהלות הקודמות ובכשלי המינויים ברשות לאורך השנים. החרדה הזאת, הספינים הבלתי נגמרים, אי הביטחון התעסוקתי במובן הכי בסיסי – הנם העסקה פוגענית לכל דבר ועניין.

חתימה טובה?

ערב יום הכיפורים תשע"ו, יום הדין של רשות השידור. מאות חתמו על פרישה מוקדמת, עשרות עובדים פונים מדי יום, עד ה-30 בספטמבר כבר לא נותרו תאריכים למפגשי הפרישה הללו, או בשמם על הדף, שחור על גבי לבן: "כתב סילוק".

הסחף הגדול הזה בפרישת העובדים, שבאוצר כל כך ייחלו לו, אם יימשך כך בשבוע הקרוב, לא יאפשר לרשות השידור להמשיך ולשדר במתכונת הרגילה בטלוויזיה וברדיו. רשימת החותמים כוללת עובדים רבים מאותם תחומי מקצוע חיוניים לשידור, כאשר מחלקות שלמות נותרות עם פחות ממחצית העובדים. הנותרים אינם יכולים לשאת לבדם בנטל – גם אם יעבדו 24/7 ולא יחלו לעולם, זו לא הבעיה שלהם, אם השידור הציבורי יושבת – הציבור ייפגע והדבר אף מנוגד לרוח החוק.

הפתרון פשוט: עובדים יכולים לחתום על הסכמי פרישה, אבל בתחומים חיוניים מסויימים, יש מקום לאפשר להנהלה לעכב את ביצוע ההסכם עד ליום השידורים האחרון של הרשות. האוצר יידע שהם פורשים, העובדים יידעו שתנאיהם מובטחים והרשות תוכל להמשיך לשדר, הפתרון הזה כל כך פשוט וטוב לכולם, עד שנשאלת השאלה – מדוע אינו מיושם?

יום לפני החג, היה היום הקשה ביותר מאז חתמו השרים יאיר לפיד וגלעד ארדן על תעודת הפטירה של רשות השידור. הטבלאות הלאקוניות ממדורי הכלכלה, על מענקי פרישה ועובדים שחייבים ללכת, מקבלות פנים ושמות. במשך 12 שעות בחדר החדשות של הערוץ הראשון, באו ויצאו עוד ועוד פורשים, נפרדים מהמקום בו בילו לעתים יותר שעות מאשר בבית. אי אפשר לחמוק מההומור הסרקאסטי, כאשר יותר ויותר מברכים ב"חתימה טובה", מבקשים לברר "חתמת? תחתום?". איש אינו צוחק, מתחבקים, מנחמים ומתנחמים, לעתים מוחים דמעה.

כל אחד מקבל את הגזירה בדרכו: אלו המחייכים, קצתם מחניקים בכי מתחת למעטה המחוספס, אלו הדומעים ומנסים לסכם עשרות שנים במוסד הזה שידע ימים אחרים. מעטים יודעים לספר מה יעשו הלאה, בעוד שבועיים, בעוד חודשיים, רבים אחרים – מחבקים את חבריהם לעבודה ובעיקר שותקים. כל אחד עושה את חשבון הנפש שלו, וגם את חשבונו הכספי, הקיומי: האוצר אומנם חתום על התחייבות לשמור על תנאי הפרישה לעובדים עד יום הסגירה, אבל יש מי שנהנה לפזר ענני אי וודאות.

בני חמישים פלוס, שהשקיעו את מיטב שנותיהם בשידור הציבורי, נאלצים לנטוש את הספינה הטובעת. הניסיון המר של אי קיום חוק השידור הציבורי על ידי מדינת ישראל, מעמיד בספק אף את קיומם של הסכמים חתומים עם נציגי העובדים. כך מוצאים את עצמם עוד ועוד עובדות ועובדים, רבים מהם חיוניים מאוד לשידור, מנוסים ומקצועיים, עוזבים מבלי שיש להם מחליף. הכתובת על הקיר "חוזה, לך ברח!", והם מצייתים בעצב, עובדות שאני מכיר אישית, שלעולם לא הפקירו משמרת, שהיו מגיעות במהירות לכל קריאה ושידור מיוחד. הפעם כולם עוזבים בידיעה ברורה שהם מותירים אחריהם חלל, לא ברמה המליצית, ממש כך.

ערב יום הכיפורים, זמן מצויין לחשבון נפש.

למי שליבה שנאה לעובדים מסורים ומקצועיים, שנדרשו לשלם את מחיר ההנהלה.

למי שמינה הנהלות כושלות ולא מצא לנכון לתקן, כשעוד ניתן היה.

למי שניהל בחוסר מקצועיות ומתוך שיקולים זרים, והותיר אחריו אדמה חרוכה.

למי שהחל את דרכו ברשות השידור, ונהנה לירוק שוב ושוב לבאר ממנה שתה.

למי שהבטיח שידור ציבורי איכותי יותר, אך הסתפק בביטול אגרה של 364 שקל בשנה.

למי שהקים חומה סינית מהפוליטיקה ובהזדמנות הראשונה פירק לה את הצורה.

למי שרק רצה "לפתוח פיות" וחתם על סעיף השתקה החבוט.

למי שביקש להיות יותר כחלון מהכחלונים, וזכה לראות את חזונו מתפרק, כמו הרשות.

למי שחתום על חוק שנולד בזמן מלחמה, ובקיץ הבא כבר הלך לשלום.

למי שהצהיר על פתיחה וסגירה במקביל, ויכול להתהדר רק בסגירה, כבר היום.

למי שהבטיח לדאוג לעובדים, ושלח אותם מיד אחר כך למדבר של אי וודאות כשגרה.

לכל אלה נאחל – גמר חתימה טובה!

במקביל לפרסום הפוסט הזה, הגיש הכנ"ר הממונה על ניהול רשות השידור את הדוח שלו לבית המשפט, ובו הוא קובע בין היתר: משרד האוצר לא איפשר גביית אגרה ולא מעביר כספים למימון הסכמי הפרישה. התוצאה: הגירעון מחריף, הארכיון נרקב, ולתאגיד החדש לא יהיה מה לשדר (אורן פרסיקו, העין השביעית)

עוד באותו עניין: שי לחג

חוק השידור הציבורי (תיקון): הלילה נקברה רשות השידור

בתאריך 3.9.2015 בשלוש ושלושים לפנות בוקר, נקברה רשות השידור.
בתום דיון דל במיוחד במשתתפים, באישון ליל, אישרה הכנסת את התיקון לחוק השידור הציבורי ברוב של 25 מול 18 חברים.


הנימוק המרכזי לחקיקת התיקון היה הארכת תוקף חוק השידור הציבורי שחוקק בחיפזון בקיץ 2014. המועד המקורי 31.3.2015 שימש רק כמועד לביטול האגרה ע"י השרים ארדן ולפיד, כשלמעשה היתה ההנחיה מנוגדת לחוק באותה עת. מעבר למועד הנקוב, אושרה ההארכה המרבית במסגרת החוק עד לתאריך 31.9.2015, אך גם זה כידוע לא הספיק. המועד החדש שנקבע בתיקון ליום תחילת השידור של התאגיד החדש וסגירת רשות השידור הוא 31.3.2016. בישיבת הוועדה המיוחדת לתיקון החוק הזכירה היועצת המשפטית לוועדה עו"ד אתי בנדלר כי גם המנכ"ל הזמני, מר אלדד קובלנץ, הביע ספק אם יוכל לעמוד ביעד הזמן הזה.

הפיקוח על התאגיד הציבורי
מאז ועד היום לא מונתה המועצה שאמורה היתה להניח את התשתית הניהולית לתאגיד החדש. ועדה בראשות השופט בדימוס, עזרא קמא, הגישה לראש הממשלה בנימין נתניהו שהוא גם שר התקשורת, את מומלציה למועצה אך הוא נמנע מאישור הרשימה. מנכ"ל משרד התקשורת התנה במהלך דיוני הוועדה המיוחדת בכנסת את מינוי המועצה באישור התיקון לחוק. עם זאת, היועצת המשפטית של המשרד מיהרה להסביר כי למרות שרשימת המועמדים כבר הוגשה, מדובר בהליך ממושך.

ומה יש בתיקון בנוסף להארכת התוקף המתחייבת?
סעיף 95 לתיקון עוסק רובו ככולו בהענקת סמכויות נרחבות למנכ"ל הזמני של תאגיד השידור הציבורי תוך ניתוק התלות שלו במועצה הציבורית המפקחת. כך למשל יוכל המנכ"ל הזמני לקבל לעבודה עד 400 עובדים, ועדת איתור מיוחדת בראשות המנכ"ל הזמני (בהשתתפות השופט קמא וסמנכ"ל הכספים) תבחר את מנהלי החטיבות, בהם מנהל חטיבת החדשות והוא שייגייס את העיתונאים לתאגיד השידור הציבורי החדש.

בלי סיקור ביקורתי ובלי דעה אישית
מתוך 22 הסתייגויות לחוק השידור הציבורי, רק אחת מהקואליציה, זו של ח"כ ישראל אייכלר, התקבלה: "בשידורי הרשות יש להימנע מחד צדדיות, ממשפט קדום, מהבעת דעה אישית, ממתן ציונים והדבקת תגים, מהעלמת עובדות או מהטעמתן באורח סלקטיבי שלא לפי ערכן החדשותי".
*זהו מעשה חריג של הכנסת כללי אתיקה בתוך החוק, בניגוד למקובל בעיתונות, ברפואה ובעולם המשפט.
*רוב הקביעות המצויינות בסעיף הנ"ל הן סובייקטיביות ונשאלת השאלה כמובן – מי יקבע מתי הן נעשות שלא לפי "ערכן החדשותי"?
*המטרה האמיתית של האמור, היא להעניק לממשלה שוט חוקי למיון עיתונאים על פי דעותיהם ולסירוס כל ניסיון מקצועי לסיקור עיתונאי ביקורתי, כפי שנדרש גם בחוק השידור הציבורי.

חנק מתוכנן של השידור הציבורי
סעיף 101 לתיקון מבטל את האגרה רטרואקטיבית החל מינואר 2015.
סעיף 113 היה אמור להבטיח מימון שוטף לשידור הציבורי עד לסגירת רשות השידור (ניהול פירוק) מקופת המדינה: "נציגי משרד האוצר לא יסרבו לבקשה לפי סעיף קטן זה, אם סירובם יגרור פגיעה בשידורים, כפי שהיה נהוג בשנתיים שקדמו ליום הפרסום", כך בחוק המקורי. בא התיקון לחוק ומגדיר: "לעניין זה לא יראו את צמצום מספר העובדים עצמו כפגיעה בשידורים". כלומר – ניתן לפטר עובדים, ללא הגבלה, גם אם הדבר יפגע בשידורים. סעיף נוסף מתנה את העברת המימון ע"י האוצר בפינוי מתחם שרונה עד לתאריך 1.12.2015.

פיטורי עובדים בהיקף בלתי מוגבל, לפני מועד הסגירה
סעיף 106 מניח את התשתית לפיטורי התייעלות וצמצום בהיקף בלתי מוגבל, זהו היפוך של הסעיף המקורי שמתיר פיטורין של עובד, למעט בנימוק של התייעלות: "ובלבד שהמפרק לא יפטר עובדים כאמצעי לצמצום מספר העובדים או להתייעלות של הרשות".

שבירת רצף השידור הציבורי
יצויין כי החוק המקורי הגדיר ממילא פרישה נרחבת בהתאם לסיכום שנחתם עם נציגות העובדים ולבסוף פיטורי כל העובדים ביום תחילת השידורים של התאגיד החדש, שהוא גם יום סגירת רשות השידור. התיקון מאפשר למעשה פיטורים נרחבים עוד לפני הסגירה, תוך שהוא מביא בחשבון פגיעה בשידור הציבורי ואי לכך – סכנה אמיתית להפרת העיקרון המרכזי בחקיקת החוק: שמירת רצף של השידור הציבורי בין רשות השידור לתאגיד השידור הציבורי החדש.

קישור לנוסח תיקון החוק שאושר הלילה בקריאה שנייה ושלישית בכנסת:
https://drive.google.com/file/d/0B3oYClQWuvheWmpOVGtSQ0hGYmZjN0VkdWoyOWRrQ3k1dzhZ/view?usp=sharing