אמ;לק: התיקון לחוק השידור הציבורי שמסכן את העיתונות בישראל

למי שרוצה להבין מה נכנס ומה יצא מהתיקון לחוק השידור הציבורי שפורסם אתמול ומדוע זה מסוכן לא רק לשידור הציבורי, הנה ההסבר שלי לשרון כידון ושי גולדן:

זהו סוף החדשות וסוף השידור הציבורי

רק לפני כחצי שנה, חגגו יושב ראש ההסתדרות, אבי ניסנקורן ושר האוצר משה כחלון, "מהפכה חברתית" כהגדרתם, כאשר הבטיחו לקלוט עשרת אלפים עובדי קבלן בשירות הציבורי (בריאות, חינוך ורווחה). שר האוצר אמר אז: "ביומי הראשון אמרתי שזאת עוולה חברתית שהגיע הזמן לצמצם באופן משמעותי". איך קרה שהשניים הללו שהתחבקו בהתרגשות על ההישג הזה אז, מכניסים את עבודת הקבלן לקודש הקודשים – אל לב ליבה של העשייה העיתונאית וזה לא קורה בערוצים המסחריים, אלא דווקא בשידור הציבורי.

טועה מי שמספיד כעת את מהדורת מבט, שאני נמנה על עורכיה בשש השנים האחרונות, מדובר במדרון חלקלק שעלול לדרדר את כל המערכות העיתונאיות בערוצים המרכזיים. ברגע שייושם הרעיון המסוכן וחסר התקדים בתיקון לחוק השידור הישראלי, של מיקור חוץ (Outsourcing), ספקי תוכן חיצוניים בתחום החדשות בערוץ הראשון, אין סיבה שבעלי הרישיון בערוצים המסחריים לא יבקשו להחילו גם שם. בראייה כלכלית צרה, העסקת עובדי קבלן עשויה להיות זולה יותר, עם מחויבות אפסית מצד המעסיק לתנאי שכר וביטחון תעסוקתי.

הצד השני של העסקה כזאת, הוא החלשת העיתונאים והפיכתם לשקופים וחסרי עמוד שדרה. כל אימת שעיתונאי-קבלן כזה יקומם עליו פוליטיקאי או כל מושא תחקיר עיתונאי – יהיה עליו להניח שהוא מסכן באופן הכי מפורש את מטה לחמו. במצב כזה, השידור הציבורי החדש של ישראל חוסם את פיו של כלב השמירה של הדמוקרטיה ומחזיק אותו קצר-קצר. זו הסיבה שהחוק המקורי אסר זאת במפורש וכך גם חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, הקובע כי זכייני הערוצים המסחריים אינם מורשים לרכוש שידורי חדשות מספק חיצוני ומחוייבים להחזיק בחברות חדשות עצמאיות בפיקוח ציבורי. זהו לא רק סוף החדשות אלא סוף השידור הציבורי, אם יאושר התיקון הזה לחוק כלשונו.

הדמוקרטיה נפגעת וחופש העיתונות גם

ברור מי המוטבים המיידיים מאילוף העיתונאים, השאלה היא היכן כל הבלמים בדרך שהיו צריכים לפעול על מנת לשמור על החופש העיתונאי. בסקר TNS ששידרנו השבוע במהדורת מבט בערוץ הראשון השיבו 36 אחוז מהנשאלים כי הדמוקרטיה הישראלית נחלשה בשנת כהונתה הראשונה של הממשלה. רוב הציבור, 58 אחוז, סברו שיש להגביל את כהונת ראש הממשלה לשתי קדנציות בלבד. ללא תלות במיקום על הציר הפוליטי, הציבור חושש מפגיעה בדמוקרטיה, ועיתונאים מוחלשים ומאויימים בעצם מבנה העסקתם, מגבירים את החשש הזה.

המקל שמנחית התיקון לחוק השידור הציבורי על ראשי העיתונאים, מתווסף להיעדרה של מועצה ציבורית מפקחת פעילה כנדרש אשר אמורה היתה לשמש חיץ בין הפוליטיקה למערכת התוכן. בלא אגרה ובהינתן שהמימון לשידור הציבורי הוא ישיר ע"י הממשלה, הבטיחו יוזמי החוק גלעד ארדן ויאיר לפיד להקים חומה סינית בין הפוליטיקה לתאגיד, אבל כך באמת לא בונים חומה.

הדרגתיות במקום פתיחה וסגירה

יותר משנה וחצי לפרסומו של חוק השידור הציבורי (הישראלי), שוב תתכנס הכנסת כדי לאשר דחייה של יישומו בחצי שנה, כאשר כבר בדברי ההסבר לחוק, מבהיר התאגיד כי גם הדחייה הזאת לא תספיק. המחוקק והרשות המבצעת מעדיפים להתעלם משום מה מעמדת התאגיד, ולפתור אותה ב"תחילת שידור הדרגתית". ראשית – חדשות בקבלנות מספק חיצוני וכעבור שנתיים אמור להצטרף ערוץ לילדים שהיה אמור להיות לכתחילה חלק מהשידור הציבורי. תחילת השידורים ההדרגתית היא נקודת יציאה שנשתלה בחוק כדי לחמוק מהמחויבות שלא תהיה סגירה  ללא פתיחה, כאשר תחילת השידורים הופכת למשהו מאוד לא מחייב בהיקפו.

החוק מתעלם ממצבה העגום של רשות השידור שיובשה ופורקה בשנה האחרונה: הכנ"ר המנהל אותה דיווח כי לא הועבר כל המימון הנדרש, מאחר שנכון לרגע זה סיום שידוריה נקבע לסוף חודש מארס, לא נרכשו תוכניות חדשות, סדרות וסרטים. מאות עובדים שוחררו ופרשו, רבים מהם במשרות חיוניות שהותירו חלל ריק ופגיעה ממשית בעבודה היומיומית. גם אם בעקבות הארכה נוספת תמלא הממשלה את חובתה ותעביר לרשות השידור את המימון הנדרש, נשאלת השאלה האם לא יהיה זה ניסיון מאוחר מדי להחיות גוף מת.

עובדי רשות השידור: בין יום השקר לראש השנה

עוד כמה מילים, על שק האגרוף של שונאי השידור הציבורי – עובדי רשות השידור. כאלף מהם שנותרו ברשות בשלב זה, עושים לילות כימים כדי למלא מספר תפקידים במקביל, עקב דלדול השורות, ואינם יודעים עדיין האם יהיה להם מקום עבודה אמיתי אחרי יום השקר, 1 באפריל 2016 ולכמה זמן. אם תהיה הארכה של חצי שנה, יפוטרו כולם ב-30.9.16 ערב ראש השנה תשע"ז, כאשר גם המעטים שייקלטו בתאגיד – לא יוכלו לשמור על שכרם ותנאי העסקתם ויאלצו להתחיל מאפס.

ההסתדרות הסכימה בימים האחרונים לוותר על התחייבות התאגיד לשמור על שכרם של עובדי רשות השידור שייקלטו. הגזר שהובטח בתמורה: הגדלה משמעותית של מספר העובדים הנקלטים – לא הוכנס כלל לתיקון לחוק. גם כאן – העובדים חוטפים את המקל, הגזר נעלם וההסתדרות נאלמת.

בינתיים, הם יוצאים לצלם סרטים ותוהים האם ישודרו, מספרים את סיפוריהם של נפגעי בירוקרטיה ויוקר המחיה, וחוזרים הביתה למשכנתאות ולחובות שלהם. מדי יום אני רואה סביבי עובדים נשברים ומייחלים לסוף שיגאל אותם מיסוריהם, ממש כמו חולים סופניים. איש מאתנו אינו ראוי לכך, ומי שחוקק והיה אמון על הביצוע הקלוקל של שדרוג השידור הציבורי בישראל, חייב לקבל אחריות גם לבני האדם, האמהות והאבות שנפגעים על לא עוול בכפם. לא, הם אינם אשמים במחדלי ההנהלות הקודמות ובכשלי המינויים ברשות לאורך השנים. החרדה הזאת, הספינים הבלתי נגמרים, אי הביטחון התעסוקתי במובן הכי בסיסי – הנם העסקה פוגענית לכל דבר ועניין.

Deadline

"וספרתם לכם… שבע שבתות תמימות", כמו בספירת העומר, הקורבן כבר הוקרב. במקרה שלנו – סופרים ציוד, סופרים את הימים לקראת המועד המתעתע של תחילת שידורי תאגיד השידור הישראלי, סופרים כמה כבר פרשו/הופרשו, רק אותנו – עובדי רשות השידור – איש אינו סופר.

על מרקע הטלוויזיה וברדיו, קשה לחוש בסערה האנושית והרגשית, בטלטלה שמנערת השכם והערב יותר מאלף עובדים, על בני משפחותיהם. האתיקה העיתונאית והמקצועיות של היושבים מול המצלמה ומול המיקרופון אינן מאפשרות להם לשתף את הציבור בסכנה הרובצת לפתח, במרחק 49 ימים בלבד. עיתונאים שאינם יודעים מה יעלה בגורלם בתוך חודש וחצי, ממשיכים להביא את הכותרות והסיפורים הרבים שנוגעים לחיינו כאן כישראלים, בלי לומר מילה – על הפגר בחדר, או באולפן. מאות רבות של עובדים מיואשים, לילותיהם הולכים ומתקצרים, בהתאמה לאורך חייה של רשות השידור, עבור רבים – מקום העבודה הראשון והיחיד, ביתם השני.

20160107_075249_003

כאן יסתיימו שידורינו

איש מאתנו אינו מבקש דבר שאינו זכותו הבסיסית של כל עובד: עלינו לדעת מה ניצב לפנינו באופק ומה משך הזמן שתידרש הספינה המפורקת הזאת להמשיך להפליג. ברמה הערכית, לא רק בהתאם לרוח החוק, הציפייה היא שלעובדים רבים ככל האפשר, תינתן האפשרות ההוגנת להמשיך ולתרום לשידור הציבורי, גם בתאגיד החדש. גם המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, כבוד השופט אליקים רובינשטיין התייחס לכך והבהיר: "מעבר לצד החוקי "היבש", כאשר תיבחן אפוא האפשרות לקליטת עובדים נוספים מקרב עובדי רשות השידור, מעבר ל-25 אחוז שלגביו קיימת התחייבות, על הגוף החדש לבדוק היטב ולהשתדל לקלוט עובדים נוספים כאלה ברוח נדיבה".

העובדה שאיש מבין מקבלי ההחלטות, אינו מעדכן את העובדים, מחריפה את מצוקתם וצריך לקוות שהמדיניות הזאת תשתנה, לפני שחלילה מישהו ישלם על כך מחיר כבד. לא זכורים לי מקרים רבים שבהם נסגר מוסד או מפעל ציבורי, וודאי לא בסדר הגודל הזה, כאשר ממש עד לימים האחרונים – העובדים מגששים באפלה, איש איש לנפשו. בלית ברירה, מתעדכנים באמצעי התקשורת כי נבחן מודל של הארכה בחודש, תוכנית לחצי שנה או מתווה לשנה נוספת, כל אלה או כלום, כל ניחוש זוכה.

 

20160131_153924

לא סופרים את העובדים

לאחר ביטול האגרה והקמת תאגיד השידור הישראלי, אין טעם לדון עוד בתחלואי העבר של רשות השידור. עוד יבוא המועד לבחון לאחור את הדמוניזציה שנעשתה לא רק לרשות השידור, אלא בראש ובראשונה לעובדיה, כאשר תשדיר מחבלי החמאס היה רק סמן אחד לכך. עוד לפני שהמונח שיימינג הפך שגור, נעשה בו שימוש נגד עובדי הרשות, כאילו היו כולם יחידה אחת, מפלצת בעלת DNA פגום, כאילו הם-הם מינו את ההנהלות הכושלות, כאילו שדדו את האגרה ולא גבו אותה בהוראת הממשלה. השתיקה שהיתה בעוכריהם של העובדים גם בעבר, הפכה לרועמת עוד יותר בימים הללו.

כאזרחים עלינו לקוות שתאגיד השידור החדש יקום כמתוכנן ויוכל להתחיל בשידורים ברצף ובהיקף שקבע המחוקק. עד אז, חובתה של המדינה להבטיח את קיומו של שידור ציבורי ולאפשר לו, לא רק להתקיים, אלא אף לעמוד בכל הסטנדרטים המקצועיים המתבקשים. אל לנו לוותר על מקומו של השידור הציבורי במפת התקשורת, גם לא ליום אחד.

חתימה טובה?

ערב יום הכיפורים תשע"ו, יום הדין של רשות השידור. מאות חתמו על פרישה מוקדמת, עשרות עובדים פונים מדי יום, עד ה-30 בספטמבר כבר לא נותרו תאריכים למפגשי הפרישה הללו, או בשמם על הדף, שחור על גבי לבן: "כתב סילוק".

הסחף הגדול הזה בפרישת העובדים, שבאוצר כל כך ייחלו לו, אם יימשך כך בשבוע הקרוב, לא יאפשר לרשות השידור להמשיך ולשדר במתכונת הרגילה בטלוויזיה וברדיו. רשימת החותמים כוללת עובדים רבים מאותם תחומי מקצוע חיוניים לשידור, כאשר מחלקות שלמות נותרות עם פחות ממחצית העובדים. הנותרים אינם יכולים לשאת לבדם בנטל – גם אם יעבדו 24/7 ולא יחלו לעולם, זו לא הבעיה שלהם, אם השידור הציבורי יושבת – הציבור ייפגע והדבר אף מנוגד לרוח החוק.

הפתרון פשוט: עובדים יכולים לחתום על הסכמי פרישה, אבל בתחומים חיוניים מסויימים, יש מקום לאפשר להנהלה לעכב את ביצוע ההסכם עד ליום השידורים האחרון של הרשות. האוצר יידע שהם פורשים, העובדים יידעו שתנאיהם מובטחים והרשות תוכל להמשיך לשדר, הפתרון הזה כל כך פשוט וטוב לכולם, עד שנשאלת השאלה – מדוע אינו מיושם?

יום לפני החג, היה היום הקשה ביותר מאז חתמו השרים יאיר לפיד וגלעד ארדן על תעודת הפטירה של רשות השידור. הטבלאות הלאקוניות ממדורי הכלכלה, על מענקי פרישה ועובדים שחייבים ללכת, מקבלות פנים ושמות. במשך 12 שעות בחדר החדשות של הערוץ הראשון, באו ויצאו עוד ועוד פורשים, נפרדים מהמקום בו בילו לעתים יותר שעות מאשר בבית. אי אפשר לחמוק מההומור הסרקאסטי, כאשר יותר ויותר מברכים ב"חתימה טובה", מבקשים לברר "חתמת? תחתום?". איש אינו צוחק, מתחבקים, מנחמים ומתנחמים, לעתים מוחים דמעה.

כל אחד מקבל את הגזירה בדרכו: אלו המחייכים, קצתם מחניקים בכי מתחת למעטה המחוספס, אלו הדומעים ומנסים לסכם עשרות שנים במוסד הזה שידע ימים אחרים. מעטים יודעים לספר מה יעשו הלאה, בעוד שבועיים, בעוד חודשיים, רבים אחרים – מחבקים את חבריהם לעבודה ובעיקר שותקים. כל אחד עושה את חשבון הנפש שלו, וגם את חשבונו הכספי, הקיומי: האוצר אומנם חתום על התחייבות לשמור על תנאי הפרישה לעובדים עד יום הסגירה, אבל יש מי שנהנה לפזר ענני אי וודאות.

בני חמישים פלוס, שהשקיעו את מיטב שנותיהם בשידור הציבורי, נאלצים לנטוש את הספינה הטובעת. הניסיון המר של אי קיום חוק השידור הציבורי על ידי מדינת ישראל, מעמיד בספק אף את קיומם של הסכמים חתומים עם נציגי העובדים. כך מוצאים את עצמם עוד ועוד עובדות ועובדים, רבים מהם חיוניים מאוד לשידור, מנוסים ומקצועיים, עוזבים מבלי שיש להם מחליף. הכתובת על הקיר "חוזה, לך ברח!", והם מצייתים בעצב, עובדות שאני מכיר אישית, שלעולם לא הפקירו משמרת, שהיו מגיעות במהירות לכל קריאה ושידור מיוחד. הפעם כולם עוזבים בידיעה ברורה שהם מותירים אחריהם חלל, לא ברמה המליצית, ממש כך.

ערב יום הכיפורים, זמן מצויין לחשבון נפש.

למי שליבה שנאה לעובדים מסורים ומקצועיים, שנדרשו לשלם את מחיר ההנהלה.

למי שמינה הנהלות כושלות ולא מצא לנכון לתקן, כשעוד ניתן היה.

למי שניהל בחוסר מקצועיות ומתוך שיקולים זרים, והותיר אחריו אדמה חרוכה.

למי שהחל את דרכו ברשות השידור, ונהנה לירוק שוב ושוב לבאר ממנה שתה.

למי שהבטיח שידור ציבורי איכותי יותר, אך הסתפק בביטול אגרה של 364 שקל בשנה.

למי שהקים חומה סינית מהפוליטיקה ובהזדמנות הראשונה פירק לה את הצורה.

למי שרק רצה "לפתוח פיות" וחתם על סעיף השתקה החבוט.

למי שביקש להיות יותר כחלון מהכחלונים, וזכה לראות את חזונו מתפרק, כמו הרשות.

למי שחתום על חוק שנולד בזמן מלחמה, ובקיץ הבא כבר הלך לשלום.

למי שהצהיר על פתיחה וסגירה במקביל, ויכול להתהדר רק בסגירה, כבר היום.

למי שהבטיח לדאוג לעובדים, ושלח אותם מיד אחר כך למדבר של אי וודאות כשגרה.

לכל אלה נאחל – גמר חתימה טובה!

במקביל לפרסום הפוסט הזה, הגיש הכנ"ר הממונה על ניהול רשות השידור את הדוח שלו לבית המשפט, ובו הוא קובע בין היתר: משרד האוצר לא איפשר גביית אגרה ולא מעביר כספים למימון הסכמי הפרישה. התוצאה: הגירעון מחריף, הארכיון נרקב, ולתאגיד החדש לא יהיה מה לשדר (אורן פרסיקו, העין השביעית)

עוד באותו עניין: שי לחג

שי לחג

ישיבת הצהריים נפתחה בהרמת כוסית לרגל ראש השנה, אלא שהפעם לראשונה, ברור לכולנו שזו הפעם האחרונה. לא חשבתי שאפשר לראות על פניהם של בני אדם חיוך מיואש כמו זה שנמצא באייקונים בסלולרי, עין אחת צוכה והשניה בוחקת. סרקזם מהול בציניות הוא הדבר היחיד שמצליח לערער לפרקים את אווירת הנכאים מסביב. מישהו העיר שהצבע הצהוב בחוץ משתלב היטב עם התחושות בפנים. כמעט מדי יום אנשים מתפרקים מול עיניי, נשברים, מזילים דמעה, יותר ויותר נעשים חולים. אחד הכתבים סיפר לי בעצב כיצד המרואיינים מנסים לברר איתו בסוף הריאיון – האם הוא במפוטרים.

רשות השידור

רשות השידור

הישיבה החלה בדברי פרידה לשורה ארוכה של פורשים, חברות וחברים וותיקים שעשו שנות דור ויותר במקום הזה. בעבורם רשות השידור אינה מקום עבודה אלא בית, וזו לא פראזה. אינני רוצה להיכנס לשמות, אך מדובר באנשים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהמוסד הזה. עוד לפני שהרמנו כוסית, עוד עדכון על אי הבהירות בשאלות המרכזיות ושאלה – מי עוד מתכוון לפרוש. הלחץ הנפשי קשה מנשוא, וברור שהדברים רק ילכו ויחריפו ככל שנוקפים הימים, לקראת הדבר הוודאי היחיד – סגירה ב-31.3.16.

חדר החדשות שהיה בעבר מקום שוקק חיים, הפך סמל לחורבן השידור הציבורי. החדר מואר הניאונים, בקומה השלישית ברוממה, היה מאז ומתמיד מקום של עשייה קדחתנית. עובדים ממהרים נכנסים ויוצאים, כל אחד בתחומו, וכולם יחדיו מתלהבים, מתווכחים, צועקים וצוחקים. השולחן הרחב והארוך, הדסק, ניקז סביבו את העשייה של עובדים רבים שאחראים על מהדורות החדשות השונות בערוץ הראשון. על הקיר לצד מקום מושבי בעמדת העורך, שלט לזכרו של אחד משני מוריי בבית הספר לתקשורת "כותרת", דן סממה. היה לי הכבוד ללמוד גם אצל העיתונאי ישראל סגל, כעורך מבט חשתי שאנו סוגרים מעגל, גם אחרי שהלכו לעולמם.

מי שישב עד לפני כשלוש שנים בחדר מגיש מבט הסמוך, ינון מגל, אז עיתונאי והיום חבר כנסת, הצביע בין היתר בעד סעיף ההשתקה בתיקון לחוק. הדברים שאמר בדיוני הוועדה בכנסת נגד נציגי העובדים (שגם הוא הסתייע בהם בעבר), כמו גם דבריו של מנהל קול ישראל לשעבר אמנון נדב, הוכיחו שאין מקום עבודה דומה לרשות השידור בשנאה המופגנת שרוחשים לו יוצאיו.

בתקופה האחרונה, הלב הפועם של הערוץ נדם. איש איש במשימתו, כולנו טרודים, משתדלים להתרכז בעבודה, אך מסתובבים כל העת תחת צל ענק וסימן שאלה שמתנוסס מעל הראש. איש אינו מחייך, אנשים ממעטים לדבר זה עם זה, נוטים להתבודד, מהורהרים כל העת. מדי פעם, מישהו משתף בקול מהרהורי ליבו: האם לחתום על פרישה כעת? מה יהיה כאן אחרי ספטמבר? מה יקרה בסוף מארס?

אני מביט מסביב, שומע את קולם של האנשים השקופים, העיתונאים והעובדים שדרכו עליהם ורמסו את כבודם, לא רק כעובדים, גם כבני אדם. משך שנים הצליחה רשות השידור, במידה רבה באשמת הנהלות העבר, להשניא את עצמה ואת עובדיה העל הציבור. בעידן שבו השנאה היא דבק לאומי, מה הפלא שדמוניזציה של עובדי השידור הציבורי היתה בסיס לתשדיר תעמולה. למרבה הצער, היו גם עיתונאים שנטלו חלק פעיל במסע ההכפשה המתוזמר, שנועד להכין את הקרקע להריסה. גוייסו טבלאות אקסל מדוחות ישנים, דימויים סטראוטיפים שהלכו והושרשו, תוך שימוש בביטויים שהיו צריכים לבייש בראש ובראשונה את כותביהם. תעודת פטירה, די.אן.איי נגוע, עובדים מיותרים למשל, וההסתה עובדת: בשנה האחרונה, קיבלתי הודעות ארסיות ברשתות החברתיות, מאנשים שאינם מכירים אותי כלל.

אני כמעט בן ארבעים ושתיים, נשוי ואב לבן 7 ובת 10. לרשות השידור הגעתי מחדשות ערוץ 10 בסוף שנת 2007, והשתלבתי בצוות ההקמה של החדשות המקומיות בשידור הציבורי. זה היה אתגר יוצא דופן, להקים מערכת חדשה מאפס בתוך ארגון גדול וותיק וכבד מבחינת ההתנהלות שלו. יורם כהן (היום כתבנו בשטחים) שהיה אז מנהל חטיבת החדשות האמין שזה אפשרי והצליח לסחוף אחריו רבים וטובים. לפתע פיעמה רוח חדשה במערכת הוותיקה, רוב העובדים מסביב שילבו ידיים, לאחר שנשבר מעטה החשדנות. כמי שהחל את דרכו במקומוני ידיעות תקשורת בשעתם היפה, ובחדשות המקומיות בכבלים, האמנתי שהשידור הציבורי הוא הבית הנכון לנושא הזה. המדינה סברה אחרת, ובמחטף הוצאו החדשות המקומיות מידי הרשות והועברו לחברת "קודה הפקות" בבעלות רם לנדס. כמה מחבריי ואנוכי השתלבנו אז במערכת החדשות של הערוץ הראשון, ועוד הספקנו למרבה הצער לסקר את קבורתן בשלבים של המהדורות המקומיות הללו.

רבים מאתנו רחוקים מאוד מגיל פרישה, בני ארבעים-חמישים, בעלי משפחות ששילמו את מחיר הקריירה התובענית, מגדלים ילדים שיודעים שאמא או אבא בטלוויזיה וישובו מאוחר. חבריי וחברותיי, שילמו מחיר אישי כבד בעקבות העבודה במשמרות ארוכות, אינטנסיביות, משך ימים רצופים. אני לא כותב את זה חלילה כדי לעורר רחמים, רק כדי שאחת ולתמיד, גם אם זה מעט מאוחר מדי, תינתן לכם הזדמנות להציץ ולהכיר אותנו מעט.

רשות השידור כארגון, לא השכילה להשתנות בהתאם לנעשה מסביב. הסכמי העבודה כפו על כולנו פשרות מקצועיות קשות, הנהלות שמונו על ידי גופים פוליטיים באצטלה ציבורית חיבלו במקום לתקן, וכן, גם נציגי העובדים לא גילו בעבר נכונות להשתנות. עם זאת, כמי שנטל חלק במערכת חדשה לגמרי בתוך רשות השידור, עם אותם עובדים (!) אני יכול להעיד כי הבלתי אפשרי היה לאפשרי. אין לי ספק כי בנסיבות אחרות, ניתן היה לשקם את הרשות מבפנים, אך היום זה כבר מאוחר ולא רלבנטי. ברגע האחרון, לאחר שנציגי העובדים וההנהלה חתמו על הסכמי הרפורמה, דחה אותם שר התקשורת דאז ארדן והביא את רם לנדס.

גם העובדים מכירים בכך שההנהלות הכושלות בעבר הביאו את הרשות למצב שאיננו בר תיקון עוד. יתכן מאוד שההמלצה העקרונית של לנדס לסגור את הרשות, קשה ככל שתהיה, היתה בלתי נמנעת. עם זאת, התוספת שהודבקה לכך, פיטורי כל העובדים, היא אכזרית ומיותרת. גם לנדס אמר באחרונה בריאיון בגל"צ שזה לא היה חלק מהדוח וכי זה מזעזע אותו.

הדרך שבה מתייחסת המדינה בימים אלה לעובדי ציבור, עיתונאי הרשות ועובדיה, לוקה בכשל ערכי ומוסרי יסודי. ראשית הפיטורין הגורפים, בשעה שראוי היה לבנות את המסד של תאגיד השידור הציבורי החדש מכוחות חיוביים מבין עובדי הרשות. האטימות ושרירות הלב באות לידי ביטוי גם בדרך שבה מחזיקים את העובדים כבני ערובה בימי הביניים הללו, בלי לומר להם מה צופן להם העתיד בטווח של חודשים ספורים. איש אינו יודע מה יעלה בגורלו, אם יישאר כדי להחזיק את הלפיד עד שתכבה האש ומה יהיה אופיו של השידור הציבורי שנולד בלידת עכוז רצופת תקלות.

IMG-20150729-WA0010

הילד שטלטל את אירופה (ואותנו?)

כמעט מדי יום אנו מדווחים בחדשות על מלחמת האזרחים העקובה מדם בסוריה, שוב ושוב מתלבטים ביחס לתמונות שראוי להביא אל המסך. הילד בן השלוש שהפך השבוע לסמלם של הפליטים מסוריה נקבר היום בעיר הולדתו קובני, אחד מתוך אלפיים פליטים סוריים שטבעו בים התיכון כשניסו להימלט לאירופה. יותר מארבעה מיליון אזרחים סוריים הפכו לפליטים בארבע שנות מלחמת האזרחים במדינה.

התמונה הזאת, של איילאן כורדי, ילד קטן שרוע מת על החוף לאחר שנפלט מן הים הצליחה לערער מעט את אדישותם של מנהיגי אירופה. גם אנחנו התלבטנו בשאלה האם נכון לחשוף את תמונתו של הילד המת, דבר שאנחנו נמנעים מלעשות בדרך כלל. הקריקטוריסט מישל קישקה היטיב לתאר בקריקטורה הקשה שצייר את הזווית הצינית של תיעוד התמונה הזאת והמקום שניתן לה באמצעי התקשורת ברחבי העולם.

איילאן כורדי. צייר: מישל קישקה

איילאן כורדי. צייר: מישל קישקה

הסיבה המרכזית בעיניי לפרסם תמונה כזאת, היא המשקל הסגולי הנוסף שלה שמאפשר להעלות על סדר היום טרגדיה מתמשכת שלא זוכה לתשומת הלב הציבורית הראויה. איילאן כורדי הקטן אילץ את כולנו להתעמת עם מספרי המוות מסוריה: 15,000 ילדים נהרגו במלחמת האזרחים בסוריה, מתוך 230,618 קורבנות.

היום (שישי) ממש בשעה שהתקיימה הלווייתו של איילאן כורדי בסוריה, עזבו אלף פליטים סוריים אחרים את תחנת הרכבת בבודפסט, צועדים בהמוניהם, כשהם נושאים את ילדיהם, 175 ק"מ לעבר הגבול האוסטרי בחיפוש אחר עיר מקלט. עד הבוקר היו חלק ממחנה הפליטים המאולתר ובו 2000 אזרחים סוריים נמלטים שהתבצרו בתחנת הרכבת קלטי, לאחר שההונגרים סירבו לאפשר להם לעלות על הרכבות. קודם לכן, כשהתירו לפליטים לעלות לרכבות, ניסו להכריח אותם לרדת במחנה פליטים מאולתר. ניסיונם של ההונגרים להגביל את תנועת הפליטים מגבול סרביה באמצעות גדרות תיל לא צלח.

הכתבה של איתמר מאירי במבט, ערוץ 1

אירופה תצטרך לקלוט להערכת האו"ם לא פחות מ-200 אלף פליטים סוריים בזמן הקרוב. מי שהעדיף להעלם מהטרגדיה האנושית הזאת שמתרחשת בסוריה כבר ארבע שנים, פוגש אותה כעת כשהיא מתדפקת על דלתותיו ביאוש.
בעיניים ישראליות התמונה מסובכת עוד יותר: פליטים באירופה מבקשים לעלות לרכבות לגרמניה, אין יהודי שיכול לצפות בזה באדישות. מנגד, את סוריה אנחנו מכירים כגבול חם, ארץ עקובה מדם ומלחמה שמאיימת בכל רגע לפרוץ הלאה לשטחנו. לכל אלה יש להוסיף את ההתמודדות המורכבת של מדינת ישראל עם מבקשי המקלט האפריקניים, מסתננים או פליטים, תלוי כמובן בנקודת המבט של הדובר. העובדה שישראל מתחמקת מלבחון את בקשותיהם הרבות להכרה כפליטים, מעצימה את הבעיה שמתגלגלת שוב ושוב בין המגרש הפוליטי, המשפטי והאזרחי.

ים של פליטים. צייר: מישל קישקה

ים של פליטים. צייר: מישל קישקה

הבלוג של מישל קישקה

עזבו את הסעיף, בנו חומת מגן מהפוליטיזציה

הדבר הכי טוב שקרה לשידור הציבורי, הוא החטוטרת שהדביק ח"כ ישראל אייכלר לתיקון לחוק, בלהט ובחופזה מאחורי הדלתות הסגורות של חדר הוועדה המיוחדת. שלא בטובתו וכנראה גם לא בידיעתו, מילא אייכלר את תפקיד הילד שצועק "המלך הוא עירום!". מי שהיה בעבר חבר בפאנל התוכנית "פוליטיקה" בערוץ הראשון, בסך הכל חשף בקול רם וברור, את המאוויים הכמוסים של רבים מחבריו ובהם מנסחי התיקון לחוק: יש להגביר את שליטת הממשלה בשידור הציבורי.
פתיחת פיות סלקטיבית
השר אופיר אקוניס מדגיש שהוא בעד פתיחת פיות, אבל מביע את תמיכתו המלאה בסעיף ההשתקה בחוק. הוא הגיע למפגש עם עובדי רשות השידור כדי להזדהות ולהקשיב, ואז הגיש לוועדה תיקון לחוק שכולל סעיף פיטורין דרקוני עוד לפני הסגירה ומכנה אותם "כפויי טובה". הוא יוצא נגד הטענה שפוליטיקאים מנסים להשפיע על השידור הציבורי ובאותה עת מגדיר בריאיון ברדיו מי יכול להתבטא בחופשיות (אריה גולן ויהורם גאון למשל) ומי לא (קרן נויבך, "שלא הזמינה אותי לתוכניתה ארבע שנים").

קרן נויבך

קרן נויבך

העיתונאים איימו בבג"ץ וסעיף ההשתקה יתוקן
בעקבות הודעת אגודת העיתונאים ת"א כי היא נערכת להגיש עתירה לבג"ץ בנושא, התברר כי היועמ"ש יהודה ויינשטיין בוחן את חוקיות סעיף ההשתקה. זמן קצר אחר כך, ובעקבות המחאה הנרחבת בכל כלי התקשורת, הודיע ראש הממשלה בנימין נתניהו כי הוא "מאמין שכללי אתיקה עיתונאיים אינם צריכים להיקבע בחקיקה ראשית והחליט להביא לתיקון הסעיף".
שידור ציבורי, תיקון 3
שנה מאז אושר, יתוקן חוק השידור הציבורי בפעם השלישית, זה מעיד יותר מכל על הדרך העקלקלה שבה נסגרת רשות השידור ומוקם התאגיד החדש. בדרך לתיקון סימן שלוש, השאלה החשובה היא – כיצד יתוקן הרושם שמישהו מבין האוחזים בהגה, החליט להיכנס באין כניסה, רק משום שהוא קובע את החוקים כאן. באחד המסמכים שעד עתה איש לא מצא לנכון לתקן, נכתב כי מדינת ישראל "תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל".
התיקון החשוב: מינוי המועצה הציבורית
כחלק מהתיקון, טוב יעשה ראש הממשלה אם יקיים את מחוייבותו בחוק ויפעל על מנת למנות את המועצה הציבורית שתפקח על הקמת התאגיד הציבורי החדש. לא רק משום שכך קובע החוק, אלא מפני שזהו חיץ חשוב בין הפוליטיקה לשידור הציבורי, ובמדינה דמוקרטית השידור הציבורי שייך לציבור ולא לשר זה או אחר. המודל הבריטי שהשר אקוניס מרבה לשבחו מקדש בקיצוניות את ההבחנה הזאת, ומכפיף את ה-BBC למועצה הציבורית, לא לממשלה.
בקרוב אצלנו?

BBC

מטה BBC, לונדון