פרצופה של המדינה

יום שלישי 9.5.17, שבע בערב. אני נערך למהדורת מבט למחר, על האייפד ליידי כבכל הימים האחרונים – ועדת ביטן שדנה בתיקון השמיני לחוק השידור הציבורי (תאגיד החדשות). לפתע, צץ הכנ"ר, פרופ' דוד האן, המפרק הרשמי של רשות השידור ומודיע שכבר מחר יעברו עובדי הרשות שנקלטו בתאגיד ולכן מהדורת מבט האחרונה תשודר הערב. אם היתה זו שליפה של הרגע האחרון, הרי שמדובר ברשלנות פושעת ואני לא מעז לייחס כזו למי שניהל באחריות את השידור הציבורי בשנתיים האחרונות. יש להניח שמדובר במהלך מתוכנן של הודעה מפתיעה וקצרת מועד על הורדת השידורים, פחות משעה למהדורה. מבלי להיכנס לניחושים או פרשנות לרציונל האפשרי, מדובר באטימות בלתי נסבלת כלפי העובדים שהמשיכו לעבוד עד לרגע האחרון ובפגיעה בעיקרון המשכיות השידור שקודש בחוק.

השתיקה המוחלטת שבה התקבלה ההודעה בוועדת ביטן מעלה חשד שנבחרי הציבור, לפחות קצתם, היו בסוד העניינים. זמן קצר לפני כן, כשיו"ר מועצת התאגיד, גיל עומר שאל – אם יגיעו העובדים לאולפני "כאן", מי יקלוט אותם בהיעדר תאגיד חדשות? מי יהיה אחראי? מי יבטח אותם?, התשובה של ח"כ ביטן לשאלות הללו – "תפתרו את זה אחר כך".

המהלך האחרון ניסה למנוע מאתנו להיפרד כראוי מהערוץ הראשון שליווה את מדינת ישראל ב-49 השנים האחרונות ומקול ישראל שמציינת 80 שנה. העלבון הצורב ותחושת הבגידה זעקו מן המרקע הערב, גם למי שלא היה בקומה השלישית ברוממה כשחדר החדשות הפך לחדר הספדים. עובדי הציבור חשו שהמדינה בגדה במי ששירתו אותה בנאמנות עד לרגע האחרון: הפוליטיקאים וההסתדרות שסובבו בכחש, התאגיד שחטא בהתייחסות מכלילה ומפלה כלפי עובדי הרשות והקולגות – שהמתינו עם הסולידריות עד שבוצע ווידוא הריגה.

התנהלות הממשלה הזו וקודמתה בנוגע לשידור הציבורי הופכות את הסאטירה של קישון "פארטצ'יה אהובתי" לבדיחה לא מצחיקה. המציאות עולה על כל דמיון: ממשלת נתניהו בהובלת ארדן ולפיד מקבלת החלטה חסרת תקדים לסגור את רשות השידור ולפתוח תאגיד, תוך פיטורי כל העובדים, רק משום שממשלות קודמות בהן ישבו, כשלו במינוי המנהלים ובפיקוח על ניהול הרשות. מאז, החוק הזה נפתח ונסגר יותר פעמים מבור ספיגה מצחין ברפת. ראש הממשלה שתמך בסגירה ואף עשה שימוש בתשדיר תעמולה שהשווה את עובדי הרשות לחמאס, "חזר בתשובה" והבטיח שיפעל להבריא את רשות השידור. הוא הביע לפתע דאגה למצוקת העובדים, אבל היא הסתכמה בהתעללות נוספת בהנהלת התאגיד ותו – לא.

לו היינו מנהלים את השידור הציבורי, כפי שהשרים והח"כים הובילו את החוק בעניינו – כבר מזמן המסך היה מוחשך וקול ישראל היה מושתק. מי שנכח בדיוני ועדת אלהרר לקבורת רשות השידור, או בדיוני ועדת ביטן לריסון התאגיד, לא יכול שלא להתרשם מהמרכיב הבולט של היעדר תכנון ושליפות מן המותן, לצד הבטחות ללא כיסוי וססמאות ריקות מתוכן וחמור מכל – התעלמות משיקולים מקצועיים ואטימות לעובדה שנחרצים כאן גורלות של מאות בני 40-50 פלוס, להיכנס למעגל האבטלה באמצע חייהם. יו"ר הוועדה ביטן בעצמו הודה היום שסעיף הדאגה לבני הגיל הבעייתי הזה, הוא המחורר ביותר בחוק (כהגדרתו). למעשה, השירות הציבורי הסכים לקלוט מאה בלבד מבני הגיל הזה, בטווח זמן ובתנאים לא ידועים.

20170509_204901

מבט אחרון. כאן הסתיימו שידורינו 9.5.17

בפרידה הכואבת הלילה ברוממה, השבתי למי ששאל כיצד האנשים האלה המשיכו לעבוד ולהשקיע את מלוא מרצם וזמנם בשידור הציבורי, אף שלרבים מהם אין לאן ללכת מחר. עובדי הרשות ועיתונאיה, בעיקר הגרעין שנותר בה והמשיך לעבוד, עשה זאת משום שיש לו שלוש תכונות שרוב נבחרי הציבור שלנו הוכיחו שהם חסרים: ערכיות, אחריות וקולגיאליות.

לחבריי היקרים מרשות השידור הקדשתי הערב את השיר "בסוף ביום" של הפזמונאי חתן פרס ישראל ושדרן קול ישראל, אהוד מנור:

בסוף היום בקצה המסלול,

מעברו האחר של ההר התלול,

כשאתה אוסף את השברים,

מה נשאר בעצם? רק כמה חברים.

 

בתוך השחור, בלב הערפל,

בעומקו הדומם של הים האפל,

כשאתה רואה את השקרים,

מה נשאר בעצם? רק כמה חברים.

 

וכשנדמה שאור היום כבר לא ישוב

אתה מבין פתאום מה באמת חשוב

ויש בך רצון ויש לך סיבה

לחשוב כבר על השיר הבא.

בעבורי השיר הבא יחל ביום שני 15 במאי 2017, כשהתאגיד/ים יחל/ו לשדר. ביחד עם חבריי מהרשות, נצטרף לעובדי התאגיד כדי להמשיך ולייצר שידור ציבורי איכותי ועצמאי. אני מקווה כי התאגיד יקלוט רבים וטובים מפורשי הרשות, שיוכלו לתרום עוד רבות.

לפוליטיקאים מהממשלה, מהכנסת (קואליציה ואופוזיציה) ומההסתדרות, אני מקדיש את השיר "פרצופה של המדינה". כמה מאלה שמיהרו להספיד הערב, ואשר קולם לא נשמע לאורך דרך הייסורים שנכפתה עלינו בשלוש השנים האחרונות – יזהו את עצמם בקלות.

#פידחדשות: הפרינט מת, הדיגיטל מחפש את עצמו והעיתונאות?

פייסבוק הולכת ומגבירה את הטמעת תכני החדשות ממערכות עיתונאיות מובילות בתוך הרשת החברתית וגם טוויטר עשתה צעד נוסף בכיוון ושינתה את הגדרתה מרשת חברתית ל"חדשות". על פי מחקרים שפורסמו בעת האחרונה, לא מדובר בשינוי סמנטי או ברצונן של החברות הללו להתרחב. זהו שינוי עמוק שבו הרשתות החברתיות הופכות לרשתות חדשות, על כל המשתמע מכך.

המעבר מפרינט לדיגיטל

בחצי השנה האחרונה, נחתכה העיתונות הכתובה בארצות הברית ביותר ממחצית ובבריטניה בכשליש. ה"אינדיפנדנט" סגר את המהדורה המודפסת, ה"דיילי מייל" מדווח על צניחה של 16 אחוז בהכנסות מפרסום בעיתון המודפס בחצי השנה האחרונה. בארה"ב, "ניו יורק טיימס", מהחשובים בעיתוני העולם, מדווח על הפסדים של 14 מיליון דולר בשל הירידה בפרסום בעיתון המודפס. העליה במספר המנויים בתשלום למהדורה הדיגיטלית, היא נקודת האור של המערכת שהכריזה השנה על מאמץ לארגון מחדש לעידן שאחרי הפרינט. לניו יורק טיימס יש היום 1.4 מיליון מנויים בתשלום למהדורת הדיגיטל בלבד.

אבל זו לא רק העיתונות המודפסת שמפנה את מקומה לדיגיטל, מחקרים חדשים חושפים תמונה רחבה יותר של התחזקות הרשתות החברתיות שהולכות ומבססות את מעמדן כ"ניו מדיה", גם בכל הקשור לחדשות.

62 אחוז צורכים חדשות ברשתות החברתיות

רוב האזרחים הבוגרים בארה"ב מתעדכנים היום בחדשות באמצעות הרשתות החברתיות, אחד מכל חמישה עושה זאת לעתים קרובות. על פי המחקר של מכון Pew, מדובר בעליה משמעותית מ-49 אחוז שהתעדכנו בחדשות ברשתות החברתיות בשנת 2012, ל-62 אחוז ב-2016.

מהמחקר שנערך בפברואר 2016, עולה כי 66 אחוז ממשתמשי פייסבוק נחשפו שם לחדשות, מול 59 אחוז בטוויטר. את החשיפה לחדשות ברשתות החברתיות מובילה Reddit הפופולרית יותר בארה"ב עם 70 אחוז. רוב המשתמשים (64 אחוז) צורכים את החדשות שלהם באמצעות רשת חברתית אחת בלבד, בדרך כלל פייסבוק. כרבע מהנשאלים אמרו שהם צורכים חדשות באמצעות שתי רשתות חברתיות ואילו 10 אחוז בלבד מקבלים את עדכוני החדשות שלהם באמצעות שלוש רשתות חברתיות או יותר.

851549_620093984716451_317351533_n

פייסבוק כרשת חדשות, פופולרית אך סובלת מבעיית אמינות

ומה עם האמינות?

רוב צרכני החדשות ברשתות החברתיות מתייחסים למידע שהם מקבלים שם במידה של ספקנות. דווקא פייסבוק, הרשת החברתית הפופולרית ביותר, גם בין צרכני החדשות, סובלת מרמת אמון נמוכה (12%) לפי המכון לעיתונות אמריקנית. הרשתות יוטיוב, טוויטר וReddit זוכות לרמות אמון גבוהות יותר (בסדר יורד).

אמינות המידע תיקבע בראש ובראשונה, בהתאם לעמדתו של צרכן החדשות ביחס למקור המידע וכן בהתייחס למי ששיתף אותו ברשת החברתית. נמצא כי למספר השיתופים או הלייקים יש השפעה זניחה על האמינות.

מהמחקר עולה כי כמו בעיתונות המסורתית, גם בדיגיטל, הפרמטר החשוב ביותר לצרכני החדשות הוא הפרדה בין דיווח עיתונאי לפרסומות. עם זאת, לשיעור דומה של נשאלים, יותר מ-60 אחוז, היתה חשובה באותה מידה מהירות העליה של האתר או האפליקציה וכן הקריאות שלהם במכשירים סלולריים. המשתתפים במחקר הסבירו שמראה האתר או האפליקציה, משפיע על מידת האמון שלהם גם במידע, באופן דומה לרושם הראשוני שמותירה כריכת ספר.

עוד שינויים בהרגלי הצריכה

כחמישית בלבד מצרכני החדשות ברשתות החברתיות השונות, יתעדכנו גם באמצעות מהדורות החדשות בטלוויזיה וברדיו. 15 אחוז בקירוב יעשו זאת באמצעות העיתונות הכתובה, בעוד שרוב משתמשי הרשתות החברתיות יצרכו חדשות באמצעות אתרי חדשות באינטרנט ואפליקציות. כשליש ממשתמשי פייסבוק ויוטיוב יתעדכנו גם באתרי החדשות ובאפליקציות, וכמחצית ממשתמשי טוויטר, אינסטגרם ולינקדאין.

מיהו צרכן החדשות ברשתות החברתיות?

המחקר של Pew  מגלה כי משתמשי פייסבוק, יוטיוב ואינסטגרם ייתקלו בחדשות תוך כדי הגלישה ברשתות, בעוד שכמחצית ממשתמשי טוויטר, Reddit ולינקדאין מחפשים שם חדשות בכוונת מכוון.

הפילוח הדמוגרפי של צרכני החדשות ברשתות החברתיות לא פחות מעניין: יותר נשים מתעדכנות בחדשות באמצעות פייסבוק וטוויטר, רובן בגיל 30-49. גברים יעדיפו את יוטיוב, לינקדאין, וטוויטר כדי להתעדכן בחדשות, רק 43 אחוז יעשו זאת באמצעות פייסבוק.

 

Nytimes_hq

הפרינט מת והדיגיטל?, מערכת ניו-יורק טיימס

 

הפרינט מת והדיגיטל?

העיתונאי מייקל וולף שכתב בין היתר את הביוגרפיה של איל העיתונות רופרט מרדוק, סבור כי בניגוד לדעה הרווחת שהעתיד נמצא בדיגיטל, גם הוא משול למת, ממש כמו העיתונות הכתובה. חומות התשלום מערערות את יכולתו של גוף תקשורת להחזיק קהל מנויים נרחב ומנגד – מסנני הפרסומות – מחלישים מאוד את המודל הכלכלי המבוסס על פרסום בדיגיטל. קהל הקוראים וקהל המפרסמים שלא החזיקו כלכלית את הפרינט, לא יעשו זאת גם בעבור הדיגיטל.

המצב הזה מביא ארגוני תקשורת ועיתונות כבר היום למכור או לשתף תכנים עיתונאיים מקוריים עם פייסבוק (Instant Articles) וגוגל. הפחד מהשתלטות הענקיות הללו על תחום התוכן העיתונאי, הוליד אפיק חלופי של אתרי המלצות תוכן. מנכ"ל אחת החברות, טאבולה, אדם סינגולדה, מנסה להסביר מה מסוכן למו"לים בשת"פ עם פייסבוק ומדוע הוא מציע פתרון טוב יותר. (עוד פרטים במאמר שמתפרסם באתר אגודת העיתונאים ת"א)

פתרון אחר, מיושם ע"י רשת החדשות VICE שמגייסת מימון במכירת תוכן ממומן, זאת כמובן על חשבון ההפרדה הקדושה בין עיתונות ופרסום. ה"סופרמרקט החדשותי" BuzzFeed מציג גישה מסוכנת יותר שמקדשת טראפיק ומשלבת באופן שאינו שקוף למשתמשים – עירוב בין תוכן עיתונאי לתוכן שיווקי.

הפרינט מת, הדיגיטל מחפש את עצמו, השאלה המטרידה היא – מה יקרה לעיתונאות כמקצוע וכמערכת מוסכמת של ערכים ואתיקה.

זהו סוף החדשות וסוף השידור הציבורי

רק לפני כחצי שנה, חגגו יושב ראש ההסתדרות, אבי ניסנקורן ושר האוצר משה כחלון, "מהפכה חברתית" כהגדרתם, כאשר הבטיחו לקלוט עשרת אלפים עובדי קבלן בשירות הציבורי (בריאות, חינוך ורווחה). שר האוצר אמר אז: "ביומי הראשון אמרתי שזאת עוולה חברתית שהגיע הזמן לצמצם באופן משמעותי". איך קרה שהשניים הללו שהתחבקו בהתרגשות על ההישג הזה אז, מכניסים את עבודת הקבלן לקודש הקודשים – אל לב ליבה של העשייה העיתונאית וזה לא קורה בערוצים המסחריים, אלא דווקא בשידור הציבורי.

טועה מי שמספיד כעת את מהדורת מבט, שאני נמנה על עורכיה בשש השנים האחרונות, מדובר במדרון חלקלק שעלול לדרדר את כל המערכות העיתונאיות בערוצים המרכזיים. ברגע שייושם הרעיון המסוכן וחסר התקדים בתיקון לחוק השידור הישראלי, של מיקור חוץ (Outsourcing), ספקי תוכן חיצוניים בתחום החדשות בערוץ הראשון, אין סיבה שבעלי הרישיון בערוצים המסחריים לא יבקשו להחילו גם שם. בראייה כלכלית צרה, העסקת עובדי קבלן עשויה להיות זולה יותר, עם מחויבות אפסית מצד המעסיק לתנאי שכר וביטחון תעסוקתי.

הצד השני של העסקה כזאת, הוא החלשת העיתונאים והפיכתם לשקופים וחסרי עמוד שדרה. כל אימת שעיתונאי-קבלן כזה יקומם עליו פוליטיקאי או כל מושא תחקיר עיתונאי – יהיה עליו להניח שהוא מסכן באופן הכי מפורש את מטה לחמו. במצב כזה, השידור הציבורי החדש של ישראל חוסם את פיו של כלב השמירה של הדמוקרטיה ומחזיק אותו קצר-קצר. זו הסיבה שהחוק המקורי אסר זאת במפורש וכך גם חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, הקובע כי זכייני הערוצים המסחריים אינם מורשים לרכוש שידורי חדשות מספק חיצוני ומחוייבים להחזיק בחברות חדשות עצמאיות בפיקוח ציבורי. זהו לא רק סוף החדשות אלא סוף השידור הציבורי, אם יאושר התיקון הזה לחוק כלשונו.

הדמוקרטיה נפגעת וחופש העיתונות גם

ברור מי המוטבים המיידיים מאילוף העיתונאים, השאלה היא היכן כל הבלמים בדרך שהיו צריכים לפעול על מנת לשמור על החופש העיתונאי. בסקר TNS ששידרנו השבוע במהדורת מבט בערוץ הראשון השיבו 36 אחוז מהנשאלים כי הדמוקרטיה הישראלית נחלשה בשנת כהונתה הראשונה של הממשלה. רוב הציבור, 58 אחוז, סברו שיש להגביל את כהונת ראש הממשלה לשתי קדנציות בלבד. ללא תלות במיקום על הציר הפוליטי, הציבור חושש מפגיעה בדמוקרטיה, ועיתונאים מוחלשים ומאויימים בעצם מבנה העסקתם, מגבירים את החשש הזה.

המקל שמנחית התיקון לחוק השידור הציבורי על ראשי העיתונאים, מתווסף להיעדרה של מועצה ציבורית מפקחת פעילה כנדרש אשר אמורה היתה לשמש חיץ בין הפוליטיקה למערכת התוכן. בלא אגרה ובהינתן שהמימון לשידור הציבורי הוא ישיר ע"י הממשלה, הבטיחו יוזמי החוק גלעד ארדן ויאיר לפיד להקים חומה סינית בין הפוליטיקה לתאגיד, אבל כך באמת לא בונים חומה.

הדרגתיות במקום פתיחה וסגירה

יותר משנה וחצי לפרסומו של חוק השידור הציבורי (הישראלי), שוב תתכנס הכנסת כדי לאשר דחייה של יישומו בחצי שנה, כאשר כבר בדברי ההסבר לחוק, מבהיר התאגיד כי גם הדחייה הזאת לא תספיק. המחוקק והרשות המבצעת מעדיפים להתעלם משום מה מעמדת התאגיד, ולפתור אותה ב"תחילת שידור הדרגתית". ראשית – חדשות בקבלנות מספק חיצוני וכעבור שנתיים אמור להצטרף ערוץ לילדים שהיה אמור להיות לכתחילה חלק מהשידור הציבורי. תחילת השידורים ההדרגתית היא נקודת יציאה שנשתלה בחוק כדי לחמוק מהמחויבות שלא תהיה סגירה  ללא פתיחה, כאשר תחילת השידורים הופכת למשהו מאוד לא מחייב בהיקפו.

החוק מתעלם ממצבה העגום של רשות השידור שיובשה ופורקה בשנה האחרונה: הכנ"ר המנהל אותה דיווח כי לא הועבר כל המימון הנדרש, מאחר שנכון לרגע זה סיום שידוריה נקבע לסוף חודש מארס, לא נרכשו תוכניות חדשות, סדרות וסרטים. מאות עובדים שוחררו ופרשו, רבים מהם במשרות חיוניות שהותירו חלל ריק ופגיעה ממשית בעבודה היומיומית. גם אם בעקבות הארכה נוספת תמלא הממשלה את חובתה ותעביר לרשות השידור את המימון הנדרש, נשאלת השאלה האם לא יהיה זה ניסיון מאוחר מדי להחיות גוף מת.

עובדי רשות השידור: בין יום השקר לראש השנה

עוד כמה מילים, על שק האגרוף של שונאי השידור הציבורי – עובדי רשות השידור. כאלף מהם שנותרו ברשות בשלב זה, עושים לילות כימים כדי למלא מספר תפקידים במקביל, עקב דלדול השורות, ואינם יודעים עדיין האם יהיה להם מקום עבודה אמיתי אחרי יום השקר, 1 באפריל 2016 ולכמה זמן. אם תהיה הארכה של חצי שנה, יפוטרו כולם ב-30.9.16 ערב ראש השנה תשע"ז, כאשר גם המעטים שייקלטו בתאגיד – לא יוכלו לשמור על שכרם ותנאי העסקתם ויאלצו להתחיל מאפס.

ההסתדרות הסכימה בימים האחרונים לוותר על התחייבות התאגיד לשמור על שכרם של עובדי רשות השידור שייקלטו. הגזר שהובטח בתמורה: הגדלה משמעותית של מספר העובדים הנקלטים – לא הוכנס כלל לתיקון לחוק. גם כאן – העובדים חוטפים את המקל, הגזר נעלם וההסתדרות נאלמת.

בינתיים, הם יוצאים לצלם סרטים ותוהים האם ישודרו, מספרים את סיפוריהם של נפגעי בירוקרטיה ויוקר המחיה, וחוזרים הביתה למשכנתאות ולחובות שלהם. מדי יום אני רואה סביבי עובדים נשברים ומייחלים לסוף שיגאל אותם מיסוריהם, ממש כמו חולים סופניים. איש מאתנו אינו ראוי לכך, ומי שחוקק והיה אמון על הביצוע הקלוקל של שדרוג השידור הציבורי בישראל, חייב לקבל אחריות גם לבני האדם, האמהות והאבות שנפגעים על לא עוול בכפם. לא, הם אינם אשמים במחדלי ההנהלות הקודמות ובכשלי המינויים ברשות לאורך השנים. החרדה הזאת, הספינים הבלתי נגמרים, אי הביטחון התעסוקתי במובן הכי בסיסי – הנם העסקה פוגענית לכל דבר ועניין.

Deadline

"וספרתם לכם… שבע שבתות תמימות", כמו בספירת העומר, הקורבן כבר הוקרב. במקרה שלנו – סופרים ציוד, סופרים את הימים לקראת המועד המתעתע של תחילת שידורי תאגיד השידור הישראלי, סופרים כמה כבר פרשו/הופרשו, רק אותנו – עובדי רשות השידור – איש אינו סופר.

על מרקע הטלוויזיה וברדיו, קשה לחוש בסערה האנושית והרגשית, בטלטלה שמנערת השכם והערב יותר מאלף עובדים, על בני משפחותיהם. האתיקה העיתונאית והמקצועיות של היושבים מול המצלמה ומול המיקרופון אינן מאפשרות להם לשתף את הציבור בסכנה הרובצת לפתח, במרחק 49 ימים בלבד. עיתונאים שאינם יודעים מה יעלה בגורלם בתוך חודש וחצי, ממשיכים להביא את הכותרות והסיפורים הרבים שנוגעים לחיינו כאן כישראלים, בלי לומר מילה – על הפגר בחדר, או באולפן. מאות רבות של עובדים מיואשים, לילותיהם הולכים ומתקצרים, בהתאמה לאורך חייה של רשות השידור, עבור רבים – מקום העבודה הראשון והיחיד, ביתם השני.

20160107_075249_003

כאן יסתיימו שידורינו

איש מאתנו אינו מבקש דבר שאינו זכותו הבסיסית של כל עובד: עלינו לדעת מה ניצב לפנינו באופק ומה משך הזמן שתידרש הספינה המפורקת הזאת להמשיך להפליג. ברמה הערכית, לא רק בהתאם לרוח החוק, הציפייה היא שלעובדים רבים ככל האפשר, תינתן האפשרות ההוגנת להמשיך ולתרום לשידור הציבורי, גם בתאגיד החדש. גם המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, כבוד השופט אליקים רובינשטיין התייחס לכך והבהיר: "מעבר לצד החוקי "היבש", כאשר תיבחן אפוא האפשרות לקליטת עובדים נוספים מקרב עובדי רשות השידור, מעבר ל-25 אחוז שלגביו קיימת התחייבות, על הגוף החדש לבדוק היטב ולהשתדל לקלוט עובדים נוספים כאלה ברוח נדיבה".

העובדה שאיש מבין מקבלי ההחלטות, אינו מעדכן את העובדים, מחריפה את מצוקתם וצריך לקוות שהמדיניות הזאת תשתנה, לפני שחלילה מישהו ישלם על כך מחיר כבד. לא זכורים לי מקרים רבים שבהם נסגר מוסד או מפעל ציבורי, וודאי לא בסדר הגודל הזה, כאשר ממש עד לימים האחרונים – העובדים מגששים באפלה, איש איש לנפשו. בלית ברירה, מתעדכנים באמצעי התקשורת כי נבחן מודל של הארכה בחודש, תוכנית לחצי שנה או מתווה לשנה נוספת, כל אלה או כלום, כל ניחוש זוכה.

 

20160131_153924

לא סופרים את העובדים

לאחר ביטול האגרה והקמת תאגיד השידור הישראלי, אין טעם לדון עוד בתחלואי העבר של רשות השידור. עוד יבוא המועד לבחון לאחור את הדמוניזציה שנעשתה לא רק לרשות השידור, אלא בראש ובראשונה לעובדיה, כאשר תשדיר מחבלי החמאס היה רק סמן אחד לכך. עוד לפני שהמונח שיימינג הפך שגור, נעשה בו שימוש נגד עובדי הרשות, כאילו היו כולם יחידה אחת, מפלצת בעלת DNA פגום, כאילו הם-הם מינו את ההנהלות הכושלות, כאילו שדדו את האגרה ולא גבו אותה בהוראת הממשלה. השתיקה שהיתה בעוכריהם של העובדים גם בעבר, הפכה לרועמת עוד יותר בימים הללו.

כאזרחים עלינו לקוות שתאגיד השידור החדש יקום כמתוכנן ויוכל להתחיל בשידורים ברצף ובהיקף שקבע המחוקק. עד אז, חובתה של המדינה להבטיח את קיומו של שידור ציבורי ולאפשר לו, לא רק להתקיים, אלא אף לעמוד בכל הסטנדרטים המקצועיים המתבקשים. אל לנו לוותר על מקומו של השידור הציבורי במפת התקשורת, גם לא ליום אחד.

שוב, התקשורת אשמה!

ראש הממשלה בנימין נתניהו צייץ הערב בחשבון הטוויטר שלו הבהרה כי בניגוד לטענות הפלסטינים, לא סוכם על הקפאת בניה במהלך הניסיון להגיע לרגיעה.
כמה מפתיע היה לראות שכעבור מספר דקות, עלה בחשבון הפייסבוק שלו פוסט שבו הוא מאשים את "התקשורת הישראלית" בהצנעת ההסתה נגדו ברשת. למה זה מפתיע? – משום שהפוסט השני מתייחס לאירוע שהתרחש לפני ארבעה ימים!
ראש הממשלה מתייחס לפוסט עלוב ופסול, שהעלה אדם פרטי בעמוד הפייסבוק האישי שלו ובו תמונתו במדי אס-אס. אלא ש"התקשורת" דווקא דיווחה על כך, גם על העובדה שנגד אותו אדם נפתחה חקירה פלילית וכי הוא זומן לשימוע לפני פיטורין במקום עבודתו. העובדה שהוא עיתונאי ב-YNET, היא בעיה שעמה צריכה להתמודד המערכת שלו, שמיהרה לצאת נגד הפרסום. פוסט ההסתה שלו, גם כאדם פרטי בעמודו האישי בפייסבוק, אסור בחוק וצריך להיות מטופל בהתאם.

ובכל זאת, מותר לתהות, מדוע בחר ראש הממשלה להעלות את הפוסט הזה דווקא הערב, באיחור של ארבעה ימים. מדוע הוא בוחר לקחת מקרה חמור מאוד, אך פרטי, ולהפוך אותו לכר פורה לעוד פוסט שמנגח את "התקשורת הישראלית"?

שוב, התקשורת אשמה!

שוב, התקשורת אשמה!

הקישור המתבקש – ערב יום הזיכרון הממלכתי לראש הממשלה המנוח יצחק רבין, ימים שבהם כולנו נזכרים בתמונתו במדי אס-אס, בקריאות "בדם ואש את רבין נגרש", ו"בוגד" מול המרפסת בכיכר ציון שבה ניצבו בכירי הליכוד דאז, בהם גם נתניהו.
בשני העשורים שחלפו מאז רצח יצחק רבין, הרבה השתנה. ההסתה לא פסקה, אבל היא הוכרזה כבלתי חוקית, קווים אדומים נמתחו, גם אם מפעם לפעם יש מי שמאתגר אותם. מערכת אכיפת החוק יודעת לטפל במקרים הללו במלוא חומרת הדין וללא דיחוי, גם הפוליטיקאים זהירים היום הרבה יותר במקומות שב-1995 היו אפורים.
העלאת הפוסט בעיתוי הזה ע"י ראש הממשלה, יוצרת את ההקשר, גם בלי לומר על כך מילה. לפני נתניהו, היו אלה נשיא המדינה, נשיאת בית המשפט העליון, שרים וחברי כנסת שהולבשו בתקופה האחרונה במדי אס-אס. רבים מהמקרים לא נדונו בהרחבה בכלי התקשורת. ברמה הציבורית המעשים הללו מוקעים, גם אם הסיקור העיתונאי אינו מהדהד את הפרסומים הפסולים הללו. הפניית האש לעבר "התקשורת הישראלית" לא רק שאינה תורמת למניעת הסתה, היא אף עלולה לתרום לאווירה כזאת, גם כנגד עיתונאים.
הפוסט המסית של אותו עורך, הורד זמן קצר אחרי שעלה, כמו גם כל הפרופיל שלו ברשת פייסבוק, הסיקור של הפרשה נמשך וכעת הפוסט של רה"מ מעניק לפוסט הפרטי הפסול הזה כבר במה מרכזית.

גל הפיגועים והסרטונים: תיעוד אינו בהכרח פורנוגרפיה של הטרור

דברים שכתבתי בעקבות התוכנית "תיק תקשורת" עם חיים זיסוביץ', שבה השתתפתי היום לצד עמיתיי נורית קנטי, עורכת "מה בוער" בגל"צ, ויחיא קאסם, עיתונאי "אל חורא":

כתבה מי שכתבה שמדובר בפורנוגרפיה של הדקירות. בעיניי זו אמירה פטרנליסטית ומתנשאת שלא מניחה שהצופים הם מבוגרים תבוניים וביקורתיים ובוחרים כל אחד באיזו מידה הוא רוצה להתעדכן.
בוקר טוב עולם, השנה היא 2015, ושניות מרגע שהתרחש פיגוע, הוא מתועד בעשרות סרטונים שעולים בוואטסאפ, פייסבוק וטוויטר. ההנחה ש"התקשורת" צריכה להוריד מסך ולהשאיר את הסרטונים הללו רק לרשתות החברתיות היא לעניות דעתי – אנאכרוניסטית.
הסרטון האחרון שהפיצה המשטרה, לא גורמים פרטיים, מהפיגוע בפסגת זאב, מוכיח בתיעוד מצולם שהנראטיב שביקש יו"ר הרשות, אבו מאזן, לעצב למה שהוא מכנה "אינתיפאדת אל קודס" – הוא שקרי. הילדים בני ה-13 וה-17 ש"יצאו לטייל כשסכין בידהם" נראים בו בבירור כשהם רודפים אחרי אברך בן 20 דוקרים אותו וממשיכים לילד תמים רכוב על אופניו ודוקרים אותו. השניים עדיין מאושפזים במצב קשה. הדוקר, מי שלטענת אבו מאזן "הוצא להורג ע"י ישראל" עומד להשתחרר מבית החולים ואז אני מקווה יעמוד לדין.
זו היתה גם התשובה שלי לעמיתי יחיא קאסם עיתונאי "אל חורא" שטען שהתקשורת הישראלית מסקרת באופן חד צדדי את גל הטרור. למרבה הצער ציבור מסויים מבין ערביי בחר לקחת חלק פעיל ב"אינתיפאדת אל קודס" בהפגנות מתוזמנות במקביל לפיגועי טרור נגד אזרחי ישראל. לא שמעתי חברי כנסת ערבים, מבין אלה שקיבלו פתחון פה ובמה בערוצי השידור המרכזיים אשר מצאו לנכון לגנות את הפיגועים. גם אבו מאזן כמובן לא עשה זאת, נהפוך הוא – השמיע נאום שקרים והסתה אמש ברמאללה.
כתבנו בשטחים יורם כהן מביא מדי ערב במבט את הקולות והמראות מן הצד השני, ועושה זאת באומץ וביושר גם בימים האחרונים, בתנאים מסוכנים במיוחד:

האם כל הסרטונים הללו ראויים? – לא. אנחנו בהחלט חווים היצף מוגזם: יותר מדי תיעוד של דם וגופות, אבל זו כבר תופעה חברתית. אנחנו כעיתונאים וכעורכים חייבים לקבל את ההחלטה באחריות, מה וכמה לשדר. זה מחדד את ההבדל בין המדיה החברתית והתקשורת ה"מיינסטרימית": אצלנו יש אמות מידה עיתונאיות, אתיקה, שיקולים משפטיים וערכיים. לא כל מה שמישהו צילם והעלה בסלולרי והעלה לרשת ראוי לשידור, אבל הוא גם לא נפסל על הסף וטעון בחינה עניינית. עדיף שהציבור יידע שהוא לא "יחמיץ" שום תיעוד שיש בו ערך עיתונאי, ומנגד, שהתקשורת יודעת לסנן בעבורו את מוץ מן התבן, עיקר מן התפל ובמיוחד – מקבלת אחריות על בדיקת העובדות. זה בדיוק מה שאתה לא מקבל מחבריך שמשתפים סרטון מדמם נוסף בקבוצת הוואטסאפ או בפייסבוק.

חורף 2015 / מכתב לבתי

בתי היקרה,
רק לפני שבועיים טיילנו בעכו ביחד. התעוררנו לקול המואזין, דיברנו על הדו קיום בעיר מעורבת, לא רק כרעיון יפה אלא כמרקם חיים ממשי. כשעצרנו בתחנת דלק, ראינו מוסלמי מתפלל ושאלת אותי מדוע הוא כורע ומנשק את הרצפה. שוחחנו על מנהגי המוסלמים ואמונתם, ואתם נעתם בסקרנות ובביטחון של ילדים בתוך הדוחק, בין דוכני השוק. במיוחד שמתם לב לברכה שנשמעה שוב ושוב: "סאלאם עלייכום!".

בשבת האחרונה היקום המקביל והשפוי הזה קרס: השוק בעיר העתיקה התרוקן, אחווה ושיתוף פעולה פינו את מקומם לפחד ולניכור.

רצף בלתי פוסק של פיגועים, אינתיפאדה, או "גל טרור" כפי שאנחנו מכנים זאת בתקשורת הישראלית, טלטלו את המדינה וגם אותך יקרה שלי. כל כך קיוויתי להרוויח עוד כמה ימים לפני שיחת האקטואליה שלנו, בתקווה שהשפיות תשוב למחוזותינו. אבל את, בחכמתך ובעקשנותך, לא הנחת לי להתחמק בתשובה כללית, ודרשת ממני לספר מה בדיוק קורה.

בסך הכל בת 11, אני חושב לעצמי, וכבר נחבטת אל חומת המציאות הגבוהה שמקיפה אותנו. סיפרתי לך על משפחת בנט שכמונו, יצאה לטייל בסוכות. בעיר העתיקה בירושלים, הסכין פילחה את חייהם של אהרן בנט, אב לשני ילדים ושל הרב נחמיה לביא שניסה לסייע להם, הוא הותיר אחריו שבעה ילדים.

השתדלתי לצמצם בפרטים ולא סיפרתי לך על ארבעת ילדי משפחת הנקין שהפכו ליתומים, לאחר שהוריהם נעמה ואיתם נרצחו. הקדיש של מתן בן התשע על הוריו חידד את כל מה שמעוות בסכסוך העקוב מדם על הארץ הזאת.

ילדתי, שאלת אותי מדוע הם עושים את זה. חשבי על הבריון בכיתה, שמנסה להשיג דבר מה בכוח, כי איבד את האמון בעצמו ובסביבה, ואינו מאמין שיש דרך אחרת. כמובן שטועה מי שחושב שבאמצעות הסכין, המקלות והאבנים, יוכל לעצב מציאות שונה. שנאה ואלימות הם מתכון לאבדון, כך אנחנו מחנכים אותך ואת אחיך, כך חונכנו אנו.

לפני כשבוע, ציינו 42 שנה למלחמת יום הכיפורים, שבה הפתיעו צבאות מצרים וסוריה את ישראל וניסו להשמידה. אני נולדתי ממש בסיומה של המלחמה הזאת, למדינה שניצחה, אך שילמה מחיר כבד מאוד בחיי אדם. אבל הייתה לנו תקווה: כשהייתי לנער, הסבים והסבתות תמיד הבטיחו בחיוך שעד שאגיע לגיל 18 כבר לא יהיה צבא, ולא יהיו עוד מלחמות.

אחרי 21 שנה, כשכבר הייתי חייל בלבנון, כתב שמואל הספרי את השיר "חורף 73'", שבוצע אז על ידי חיילים בני גילי ב"להקת חינוך מיוחד":
"כשנולדנו הייתה הארץ פצועה ועצובה,
הבטתם בנו, חיבקתם אותנו, ניסיתם למצוא נחמה
כשנולדנו ברכו הזקנים בעיניים דומעות,
אמרו הילדים האלה הלוואי לא ילכו אל הצבא.
ופניכם בתצלום הישן מוכיחות שדיברתם מכל הלב
כשהבטחתם לעשות בשבילנו הכל להפוך אויב לאוהב. "
השיר הזה נכתב בשנה שבה חתמו יצחק רבין, יאסר ערפאת וביל קלינטון על הסכם אוסלו. קיווינו ששם הונחה התשתית לשלום, היו אלה ימים מרגשים של תקווה, אך גם תקופה של פיגועי תופת נוראים.

23 שנה אחרי החתימה ההיא במדשאות הבית הלבן, הודיע לפני שבועיים יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, בנאומו באו"ם כי הפלסטינים אינם מחוייבים עוד להסכמים. הוא קבר את התקווה לעמו ונתן בכך את האות להרחבת העימותים, שהחלו עם עלייתו של השר אורי אריאל להר הבית ערב ראש השנה, לגל טרור נרחב ויומיומי.

החתימה על הסכם אוסלו, 13.9.93

החתימה על הסכם אוסלו, 13.9.93

בעוד שבועיים נציין עשרים שנה להירצחו של ראש הממשלה יצחק רבין, על ידי יגאל עמיר, כשנתיים אחרי אוסלו. לצערי, בעבור בני גילך, רבין ואוסלו הם רק היסטוריה, ואני חושש שגם התקווה תהפוך לעוד מילה כתובה בהמנון.

השיחות עם הדור הצעיר (20-30), לא חשוב היכן הם על הציר הפוליטי, לימדו אותי שרבים מהם, מקבלים בהשלמה עתיד שנראה כמו ההווה – פסקי זמן הולכים ומתקצרים בין מבצע צבאי אחד למשנהו. שאלתי התמימה ביחס לתקווה שפעם, בלי להתחייב מתי, יהיה כאן שקט – נענתה בציניות.

ילדי חורף 2015, אינם רוצים הבטחות, לא מדברים על שלום, בטח לא שרים עליו וגם לא מחפשים אותו יותר (כפי שאפשר ללמוד מנתוני גוגל טרנדס). אני די בטוח ששלום אינה האסוציאציה הראשונה שתעלה אצלם היונה.
בני גילי גדלו לפחות עם תקווה מסויימת, אני תוהה האם אנחנו יכולים בכלל להעביר את זה הלאה. הייתי רוצה להבטיח לך עתיד אחר בארץ הזאת, המדינה היחידה שלנו, הדמוקרטית והיהודית. הייתי רוצה, אבל בדיוק דיווחנו על ילד שכנראה לומד שתי כיתות מעלייך, במזרח ירושלים, שדקר בראשו ילד בן גילו, רק משום שהוא יהודי.

הטרור לא ינצח אותנו, אבל זה לא מספיק, אני מקווה שהשפיות והתקווה יגברו יום אחד ואז תוכלי גם את לקרוא את המכתב הזה כמסמך היסטורי. אינשאללה!

הטור פורסם לראשונה במדור "מדחום" באתר "המקום הכי חם בגיהנום"