על הדרך / תמונות מחיי התאגיד

תמונה

תמונות מחיי התאגיד, שמצלם עורך העל שלומי אורון שעל הדרך מקליק רגעים בתוך העשייה שלנו כאן. לא חותם על התיאור הדרמטי הנלווה, אחרי הכל כולנו עולים אל גרדום השידור שוב ושוב, או כפי שכבר נוכחנו לגלות – לעתים יש חיים אחרי המוות 😉

kanblog

חורף 2015 / מכתב לבתי

בתי היקרה,
רק לפני שבועיים טיילנו בעכו ביחד. התעוררנו לקול המואזין, דיברנו על הדו קיום בעיר מעורבת, לא רק כרעיון יפה אלא כמרקם חיים ממשי. כשעצרנו בתחנת דלק, ראינו מוסלמי מתפלל ושאלת אותי מדוע הוא כורע ומנשק את הרצפה. שוחחנו על מנהגי המוסלמים ואמונתם, ואתם נעתם בסקרנות ובביטחון של ילדים בתוך הדוחק, בין דוכני השוק. במיוחד שמתם לב לברכה שנשמעה שוב ושוב: "סאלאם עלייכום!".

בשבת האחרונה היקום המקביל והשפוי הזה קרס: השוק בעיר העתיקה התרוקן, אחווה ושיתוף פעולה פינו את מקומם לפחד ולניכור.

רצף בלתי פוסק של פיגועים, אינתיפאדה, או "גל טרור" כפי שאנחנו מכנים זאת בתקשורת הישראלית, טלטלו את המדינה וגם אותך יקרה שלי. כל כך קיוויתי להרוויח עוד כמה ימים לפני שיחת האקטואליה שלנו, בתקווה שהשפיות תשוב למחוזותינו. אבל את, בחכמתך ובעקשנותך, לא הנחת לי להתחמק בתשובה כללית, ודרשת ממני לספר מה בדיוק קורה.

בסך הכל בת 11, אני חושב לעצמי, וכבר נחבטת אל חומת המציאות הגבוהה שמקיפה אותנו. סיפרתי לך על משפחת בנט שכמונו, יצאה לטייל בסוכות. בעיר העתיקה בירושלים, הסכין פילחה את חייהם של אהרן בנט, אב לשני ילדים ושל הרב נחמיה לביא שניסה לסייע להם, הוא הותיר אחריו שבעה ילדים.

השתדלתי לצמצם בפרטים ולא סיפרתי לך על ארבעת ילדי משפחת הנקין שהפכו ליתומים, לאחר שהוריהם נעמה ואיתם נרצחו. הקדיש של מתן בן התשע על הוריו חידד את כל מה שמעוות בסכסוך העקוב מדם על הארץ הזאת.

ילדתי, שאלת אותי מדוע הם עושים את זה. חשבי על הבריון בכיתה, שמנסה להשיג דבר מה בכוח, כי איבד את האמון בעצמו ובסביבה, ואינו מאמין שיש דרך אחרת. כמובן שטועה מי שחושב שבאמצעות הסכין, המקלות והאבנים, יוכל לעצב מציאות שונה. שנאה ואלימות הם מתכון לאבדון, כך אנחנו מחנכים אותך ואת אחיך, כך חונכנו אנו.

לפני כשבוע, ציינו 42 שנה למלחמת יום הכיפורים, שבה הפתיעו צבאות מצרים וסוריה את ישראל וניסו להשמידה. אני נולדתי ממש בסיומה של המלחמה הזאת, למדינה שניצחה, אך שילמה מחיר כבד מאוד בחיי אדם. אבל הייתה לנו תקווה: כשהייתי לנער, הסבים והסבתות תמיד הבטיחו בחיוך שעד שאגיע לגיל 18 כבר לא יהיה צבא, ולא יהיו עוד מלחמות.

אחרי 21 שנה, כשכבר הייתי חייל בלבנון, כתב שמואל הספרי את השיר "חורף 73'", שבוצע אז על ידי חיילים בני גילי ב"להקת חינוך מיוחד":
"כשנולדנו הייתה הארץ פצועה ועצובה,
הבטתם בנו, חיבקתם אותנו, ניסיתם למצוא נחמה
כשנולדנו ברכו הזקנים בעיניים דומעות,
אמרו הילדים האלה הלוואי לא ילכו אל הצבא.
ופניכם בתצלום הישן מוכיחות שדיברתם מכל הלב
כשהבטחתם לעשות בשבילנו הכל להפוך אויב לאוהב. "
השיר הזה נכתב בשנה שבה חתמו יצחק רבין, יאסר ערפאת וביל קלינטון על הסכם אוסלו. קיווינו ששם הונחה התשתית לשלום, היו אלה ימים מרגשים של תקווה, אך גם תקופה של פיגועי תופת נוראים.

23 שנה אחרי החתימה ההיא במדשאות הבית הלבן, הודיע לפני שבועיים יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, בנאומו באו"ם כי הפלסטינים אינם מחוייבים עוד להסכמים. הוא קבר את התקווה לעמו ונתן בכך את האות להרחבת העימותים, שהחלו עם עלייתו של השר אורי אריאל להר הבית ערב ראש השנה, לגל טרור נרחב ויומיומי.

החתימה על הסכם אוסלו, 13.9.93

החתימה על הסכם אוסלו, 13.9.93

בעוד שבועיים נציין עשרים שנה להירצחו של ראש הממשלה יצחק רבין, על ידי יגאל עמיר, כשנתיים אחרי אוסלו. לצערי, בעבור בני גילך, רבין ואוסלו הם רק היסטוריה, ואני חושש שגם התקווה תהפוך לעוד מילה כתובה בהמנון.

השיחות עם הדור הצעיר (20-30), לא חשוב היכן הם על הציר הפוליטי, לימדו אותי שרבים מהם, מקבלים בהשלמה עתיד שנראה כמו ההווה – פסקי זמן הולכים ומתקצרים בין מבצע צבאי אחד למשנהו. שאלתי התמימה ביחס לתקווה שפעם, בלי להתחייב מתי, יהיה כאן שקט – נענתה בציניות.

ילדי חורף 2015, אינם רוצים הבטחות, לא מדברים על שלום, בטח לא שרים עליו וגם לא מחפשים אותו יותר (כפי שאפשר ללמוד מנתוני גוגל טרנדס). אני די בטוח ששלום אינה האסוציאציה הראשונה שתעלה אצלם היונה.
בני גילי גדלו לפחות עם תקווה מסויימת, אני תוהה האם אנחנו יכולים בכלל להעביר את זה הלאה. הייתי רוצה להבטיח לך עתיד אחר בארץ הזאת, המדינה היחידה שלנו, הדמוקרטית והיהודית. הייתי רוצה, אבל בדיוק דיווחנו על ילד שכנראה לומד שתי כיתות מעלייך, במזרח ירושלים, שדקר בראשו ילד בן גילו, רק משום שהוא יהודי.

הטרור לא ינצח אותנו, אבל זה לא מספיק, אני מקווה שהשפיות והתקווה יגברו יום אחד ואז תוכלי גם את לקרוא את המכתב הזה כמסמך היסטורי. אינשאללה!

הטור פורסם לראשונה במדור "מדחום" באתר "המקום הכי חם בגיהנום"

מחנק ראש השנה

ערב חג, המסרונים מתמסררים,
כוונות טובות משועתקות בסמלים.
הודעות כתובות חוסכות שיחות,
שחלילה יגלשו למילים פחות חגיגיות.

ראש השנה לדמוקרטיה החדשה,
עיתונאים בפירוק, עם סעיף השתקה.
הצהרות מצולמות חוסכות ריאיונות,
שחלילה יגלשו לשאלות מיותרות.

סוגרים שנה, מנקים את הבטחות האתמול,
מפרקים רשויות, נותנים גז למונופול.
מתלכדים מול אויבים חדשים, מבפנים ומבחוץ,
שחלילה לא יבואו רעיונות מהפכניים לאזרח הלחוץ.

פותחים שנה, על הר הבית התפרעויות,
דגל פלסטין מונף באו"ם ואיראן זוכה לחיבוק האומות,
דאעש על גבול סוריה והאיחוד מחרים תוצרת ההתנחלות,
וראש הממשלה מברך – כי ישראל היא עדיין אי של יציבות.

מחר כל איש יבנה בשתי ידיו את מה שהוא חלם היום,
ואולי הכל היה רק משל וחלום?
כמה רחובות מכאן, בעמותת הסיוע משתרכים התורים לחבילות,
כי חלילה וחס לא נשלים עם איום הגרעין, אבל עד אז, חייבים להמשיך לחיות.

בין כסה לעשור, יתפזרו ענני האבק המצהיבים,
נשב לארוחת החג עם בני משפחתנו היקרים.
נרים כוסית לחיים ונדבר על האבק,
רק שאף אחד לא יאמר מילה – על המחנק.